פעם במשך יותר משישה עשורים, בעידן הטרום טלוויזיוני, שלט המדיום הווקאלי, בתקופת היישוב-"קול ירושלים" ואילו "קול ישראל" שהיה לקולה הסמלי של המדינה. זאת הודות לקולותיהם של שדריו, נשים וגברים אשר שימש מגפון לכול המתרחש ב"מדינה בדרך" ובמדינת ישראל ובשידורי חוץ לעולם כולו, כולל העולם הערבי והתפוצות היהודיות ב"קול ציון לגולה". בשבוע שעבר נדם עוד קול אחד מקולות אלה שליוו את האירועים במדינה. אלימלך רם. בספר שפרסם אלימלך בשנת 2011 בשם ב"קול רם", זה סימל אכן מיזוג נאות של שם משפחתו והמקצוע שלו בטרם היותו איש טלוויזיה- בעת שקולות הרדיו היו רמים מאוד. הרדיו בשעתו לא רק העביר מסרים אלא גם תיאורים, והשדרים היו צריכים להיות מיומנים מאוד לתאר קולית מה שהם ראו חזותית יתרה מזאת, שדרות ושדרי "קול ישראל", לא רק הצטיינו בקולות נעימים לאוזן, אלא גם בדיבור בעברית כהלכתה, למעט ההיגוי של ע' וח' שהיה נחלתם של מעטים ובראשם משה חובב. אבל העברית הייתה עברית, ברורה, צלולה ומובנת לכולם. זאת הייתה מסורת שהועברה לשדרי, "קול ישראל" מן הדור הצעיר בשעתו, שדרי "קול ירושלים" המנדטורית. ואלה השמות, בהנחה שלא פסחתי על הבולטים שבהם. ריטה פרסיץ, אליהו כרמל, לאה פורת, חנוך גיבתון, רות שפירא, צחי שמעוני, עוגניה שמחוני - הידועים שבהם. ושדרי קול ישראל כמו חגי פינסקר, שמואל אלמוג, אסתר סופר, חנה בן ארי, נקדימון רוגל, משה חובב, יורם רונן, דרורה בן אב"י, פלטי בן ליש, עמק פרי, אמנון אחינעמי, מאיר הרניק, גדעון לב ארי, עזריה רפופורט, ארי אבנר, אורה הרמן, ערן שורר, יוסף טרגין, יוסף יעקוב (ג'ו ג'ייקובס), ראובן מורגן, גד לוי, הרב בנימין צביאלי, יעקוב רעואל, רם עברון. כולם הלכו לדרכם. אלה היו נושאי המסר של השידור הציבורי ועם שרידיו נמנה אלימלך רם.

רם ולא נישא אני הכרתי את אלימלך בתקופת הרדיו שלנו. הרושם הראשון שהאיש עשה עלי הוא היותו מטען אנרגיה כמעט בלתי נדלה. הרושם השני היה היותו אדם שאפשר לסמוך עליו, וככה אני קבלתי אותו, יחד עם עוד חבורה לטלוויזיה הישראלית. המעבר שלו היה קל במיוחד מכיוון שהוא הטיב ללמוד מהר את המדיום החדש, הוויזואלי. אפשר וכאן באה לו לעזרה הרקע שלו כשחקן. הוא עבר לתפקידים בכירים בטלוויזיה, בזכות ולא בחסד של אחרים. אני זוכר שכאשר לאחר סיים הקדנציה שלי כמנהל החדשות בטלוויזיה, רציתי לעשות סרט תיעודי ובו להמחיש חזותית בפני הצופים איך נעשית מהדורת החדשות. שכן לא להם ולא לפוליטיקאים מושג ירוק מה ההבדל בין המדיום הוויזואלי למדיום הקולי או לעיתון כתוב. כאשר סיימתי לכתוב את התסריט בחרתי יום שבו אלימלך היה עורך מבט, וחיים יבין היה המגיש. עובדת היותו של אלימלך עורך המהדורה חסכה ממני הרבה טרחה. הוא לא רק שיתף פעולה אלא הוא ידע לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. חלק וטבעי. גם הכתב ",הכוכב" שסביבו נסב הסרט, אברהם( קושי) קושניר שיחק כמי שנדרש. הפקנו סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות" שבו אפשר לראות את אלימלך רץ מעמדה לעמדה לקראת נעילת המהדורה. מעניין שלימים הוא עתיד להתוודע לאותו מכשיר שלבש בנו, כירורג ידוע, פרופסור צבי (צביקה) רם. אלימלך לא היה "הצנוע הידוע". הוא היה מודע ליכולותיו, אבל האיש מעודו לא התנשא. הוא היה רחוק מלהיות שותרן, ולעתים אפשר היה לשים לב לעוויתות בפניו, או אפילו חרוק שיניים. אבל הכול נעשה בסבר פנים, ולעתים גם עם חיוך מאולץ. הייתה לו הבנה ואמפתיה לזולת . וזה היה הסוד שאפילו בקהילה הגילדאית הזאת של אנשי המדיה, שבה מידת הפרגון היא מועטת, בלשון המעטה- פרגנו לו. משום מה איש לא היה מאוים על ידו. גם אנשים מבחוץ אהבו אותו. ומסיבה זאת הוא היה אדם "מקושר". בהשקפתו היו לאלימלך עמדות ברורות, חברתיות ופוליטיות. אבל לא היה פוליטיקאי שלא חבב אותו במיוחד, בכלל, בעת היותו כתב הכנסת בפרט, ועל כך זכה גם בפרס. הוא כבש גם בחוש ההומור שלו, ואם אפשר ביידיש, עוד יותר טוב. בשעתו הוא היה הקריין של יומן גבע. פעם בבואו לאולפן בגבעתיים הוא איחר קצת. אז בריצתו לאולפן, תפס אותו מרדכי נבון הבעלים של האולפנים, כשראה שאלימלך לובש ז'קט חדש, עצר אותו ומישש את הבגד ואמר: "קאמגארטן!". זהו סוג של כותנה שבה עסקו סוחרי הטקסטיל בפולין. אלימלך היה גם חקיין והוא ידע לחכות את נבון ואת כול הסיטואציה הזאת. אלימלך אהב את שפת היידיש, בשל הציוריות שבה. הוא אהב גם את גדול הקומיקאים, הידישאיים - את ג'יגאן. פעם כאשר ניתח עלינו גשם חזק הוא ציטט ביידיש את ג'יגאן: "עסט רעיגנט?,עס גיסט,! עס חלפט זיך". התרגום יהיה פחות מוצלח. זה גשם? זה שיטפון,זה מכת מבול. המילה חלאפ, חלאפ, היא בעצם תאור קולי,לגשם זלעפות.גם את ההומור שלו הוא לקח אתו. קשה היה שלא לחבב אותו.אני זוכר אותו בערגה. ואף שבלכתו של אלימלך מאתנו, קולו נדם, הוא שייך לפנתיאון הקולות הרועמים של השדרים העבריים מאז 1936 עם התחלת שידורי "קול ירושלים", תחנת השידור הארץ ישראלית ועד לימים של "קול ישראל" עם קום המדינה ועד זמננו..

מיכה שגריר, מתעד טלוויזיוני גדול, ידיד, רֵע ועמית

עם שכבה צעירה קצת יותר של אנשי מדיה שהלכו מאתנו בימים האחרונים( מיכה רק אתמול) נמנה מיכה שגריר . הוא היה אחד הבמאים הוותיקים והיצירתיים של סרטי ההפקה הישראלים והאיש שהיה הראשון אשר לווה בצוותו את יהודי אתיופיה במסעם המפרך לארץ בסרט תעודה מונומנטאלי. את דרכו בקולנוע הוא בעצם התחיל במקרה כאיש צעיר מאוד כאשר שימש נהג לקירק דוגלאס בתפקידו כקולונל מרכוס בסרט "הטל צל ענק" .הסרט מבוסס על ביוגרפיה מאת טד ברקמן, המספרת על חייו של קולונל דוד מרכוס. בסרט מככבים קירק דאגלס וסנטה ברגר. ג'ון וויין, יול ברינר ופרנק סינטרה מופיעים בתפקידי משנה. בנוסף חבורת הכוכבים ההוליוודית המרכיבה את הסרט, שיחקו גם חיים טופול ובנו של קירק דאגלס, מייקל, בהופעתו הקולנועית הראשונה, כנהג ג'יפ.ומיכה שגריר צעיר יפה תואר,שחק כנהג המשאית של דוגלאס ב"דרך בורמה". לאחר הפסקה קצרה ועבודתו בקול ישראל ככתב הוא התחיל במלאכת ההפקה והבימוי. בין הסרטים הבלוטים "עם בוא הזיכרון", "אות קין", "אוונטי פופולו" ו"סיפור גדול". רק להזכיר כמה מהסרטים הרבים שהוא הפיק וביים. שגריר היה ממייסדי בית הספר לקולנוע "סם שפיגל". הוא ראה שליחות עליונה להכשיר דור צעיר כאנשי קולנוע וטלוויזיה, ולא רק להכשיר פורמלית אלא לתת להם את האפשרות, את ה'צנס". רבים מקרב היוצרים הצעירים חבים לו את המקצוע והמיומנות שהם רכשו. מסורת זאת לוותה אותו בעצם עד ימי חייו האחרונים כאשר הוא היה הבמאי הראשי של "בעקבות המסע", סרט שהופק בעקבות סרטו הקודם- "בריחה" - ועסק במסע של ניצולי השואה לארץ ישראל וזאת כחלק מתרומתם של ניצולי השואה למדינה. להקרנה של הגרסה הגולמית הראשונה שקיימנו בבית אריאלה בתל אביב, הופיע מיכה מירושלים בכיסא גלגלים כשמצבו היה כבר קשה מאוד.אך כשעה ומעלה אחרי הסרט הוא עסק בדרכים לשפר אותו, אף שתמיד היה לו מילה טובה ליוצרים הצעירים. לא היה כמעט תחום שבו הוא לא עסק, אישית וציבורית, בתחום המדיה, בתחומים אחרים,בין היתר כמנהל קרן הקולנוע ותפקידים אחרים שאליהן הוא התנדב. מיכה היה מסָפֵר גדול ולא היה אירוע שלא היו לו בצדו שבלי סיפורים עד לפרטים האחרונים שמיכה מסוגל היה לרתק את שומעיו. מהלכיו בכול התהפוכות המקצועיות והאישיות ההוא ניהל בדרכי נועם. הוא היה אדם אופטימי והצליח להשרות את האופטימיות שלו על הסובבים אותו.

אחד מ"עופות החול" לי מיכה היה ידיד רֵע וקולגה במשך יותר מחמישים שנה. טבעי היה שלפני כשש שנים כאשר חשבנו להקים פרויקט שבו תתועד תרומת ניצולי השואה למדינה, נפנה למיכה. ואכן הוא נרתם. כלום לא היה לנו מלבד חלום, והכישרון של מיכה לייצר . הוא נדלק לרעיון. מיכה היה שותף לחלום הזה.והוא היה שותף מלה להגשמתו. חרף קשיים בלתי רגילים, מלאכה סיזיפית, ייאוש ותסכול, העדר עזרה, הצלחתנו להפיק ארבע סרטי תעודה. והחמישי שהוא בדרך, הוא לא השלים, אך שמו מתנוסס בראש והוא יד ושם לזכרו .מיכה ראה עצמו ניצול שואה כאשר בנובמבר 1937 נמלט ארצה כתינוק עם משפחתו מאוסטריה כשברקע עליית הנאצים. ככה הקימונו את עמותת "עופות החול" ששמה לה למטרה להעביר את מסר התקומה לדור הצעיר בשפה החזותית. אימצנו את מיכה כ"פניקס" והוא השאיר לנו מזכרת אשר לא תישכח. רעייתו עליזה עורכת סרטים בכירה בטלוויזיה נרצחה בפיגוע בפריז ב-1980 .לעליזה ולמיכה שני בנים אנשי אקדמיה אורון וחגי. מיכה היה בן 77 במותו. הוא צווה את גופו למדע. "השובך" שלנו ירגיש בחסרונו אבל הדי מעופו של ה"פניקס" הזה,יישארו אתנו.