אם למישהו נותר ספק, בא סוף השבוע האחרון והסיר אותו: ממשל אובמה מתערב בצורה גסה ביותר בבחירות בישראל, במטרה ברורה - להפיל את ממשלת נתניהו. המילים היפות של
ברק אובמה ו
ג'ון קרי על כיבוד הדמוקרטיה ורצון הבוחר, מיושמות על
מוחמד מורסי - אבל לא על
בנימין נתניהו. וכפי שנראה בהמשך, גם עם רצון הבוחר האמריקני יש להם בעיות.
מחלקת המדינה של קרי מעורבת בפעילות קבוצת V15 שמטרתה המוצהרת היא להחליף את השלטון בישראל. כיצד? - V15 משתמשת, לדבריה-שלה, בעמותת "קול חדש" כמעטפת ארגונית-כספית. ואילו "קול חדש", שוב לפי דבריה של זו, מקבלת בין היתר מימון ממחלקת המדינה. המסלול ברור לחלוטין: הממשל האמריקני מעביר כסף לקבוצה פוליטית בישראל, שפועלת לצידה של קבוצה אחרת שמטרתה להביא למהפך בבחירות בחודש הבא.
כפי שציין בצדק קלמן ליבסקינד במעריב-סופהשבוע (6.2.15), זה צריך להיות הסיפור הגדול ביותר של מערכת הבחירות הנוכחית. אבל הוא לא, כי למעט
ישראל היום - כל יתר אמצעי התקשורת הגדולים מתעלמים ממנו. למה? - כי גם הם רוצים להפיל את נתניהו, כל אחד וסיבותיו: הארץ ממניעים אידיאולוגיים,
ידיעות אחרונות ו
ערוץ 10 ממניעים מסחריים, וגם מעריב של אלי עזור - מקורבו של נוני מוזס ומתחרה נוסף של ישראל היום - נוקט קו כמעט חד-צדדי.
מתעלם מהפרדת הרשויות נעבור לנאומו של נתניהו בקונגרס. ייתכן, אולי אפילו ייתכן מאוד, שנתניהו יזם אותו משיקולי בחירות. אך ראו מה עושה ממשל אובמה. בלהיטותו לפגוע בנתניהו, הוא רומס את עקרונות היסוד של הפרדת הרשויות, מבזה את תוצאות הבחירות בארה"ב עצמה ומתעלם מכך שהקונגרס לבדו הוא המחליט את מי יזמין לנאום בפניו. יו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, הודיע מראש לבית הלבן על כוונתו להזמין את נתניהו, ובזה עשה בדיוק את מה שהוא מחויב לעשות. מכאן ואילך, אם יש לאובמה בעיה - שיפתור אותה מול הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס.
אבל מה עושה ממשל אובמה? - מכוון את האש כלפי נתניהו ופוגע בו אישית. סגן הנשיא,
ג'ו ביידן, שהוא גם יו"ר הסנאט, הודיע שלא יופיע לנאום. יו"ר המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, ננסי פלוסי, רומזת שייתכן שתמצא דברים טובים יותר לעשות במועד הנאום. חברי קונגרס דמוקרטים - בודדים, יש להדגיש - מאיימים גם הם להחרים את הנאום. ונזכיר שוב: מדובר בעסק פנימי של הדמוקרטים מול הרפובליקנים, אך בעידודו הברור של הבית הלבן - זה הופך להיות לכאורה עסק של ארה"ב נגד נתניהו.
ואז באה הפגישה בין ביידן לבין יצחק הרצוג בסוף השבוע. לנאומו של ראש ממשלת ישראל הוא לא יבוא, אבל בשביל ראש האופוזיציה יש לו זמן. ארה"ב לא יכולה להעביר מסר ברור יותר לגבי עם מי היא רוצה לדבר, או במילים אחרות - את מי היא רוצה לראות בשלטון בישראל. נאום של נתניהו בקונגרס מוצג כתרגיל בחירות; פגישה עם ראש האופוזיציה מוצגת כאירוע שולי ולא-רשמי.
את כל זה צריך כמובן לראות על-רקע מדיניותו של ממשל אובמה בשש שנות קיומו. זהו אותו ממשל רופס, שמאפשר לאירן להפוך למדינת סף גרעינית; שתמך בשלטון האחים המוסלמים במצרים; שעומד מנגד כאשר
בשאר אסד טובח בבני עמו; שדחה בקשה של צה"ל לטילים במהלך מבצע "צוק איתן"; ושתגובתו לפיגועים בישראל היא קריאה לשני הצדדים לשמור על איפוק. ונא לזכור, שבדרך לכל אלו ממשל אובמה פוגע קשות גם באינטרסים סעודיים, מצריים וירדניים - עוד מדינות שנחשבו תמיד לבעלות בריתה של ארה"ב. "לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך" - מילים אלו של יואב לדוד מסכמות בצורה הטובה ביותר את מדיניות אובמה במזרח התיכון.
כבר היינו בסרט הזה לא צריך להתרגש מהאיומים האמריקניים ואפילו לא מהצעדים שלהם. צריך בהחלט להתייחס אליהם ברצינות, אך אין מקום להתכופפות אוטומטית. בניגוד לכותרות האינטרסנטיות, המדברות על "משבר חסר תקדים", הבה ונזכיר למשל את ה"עיון מחדש" של ממשל פורד ואת משבר הערבויות מול ממשל בוש-האב (גם במקרה זה, ב-1992, התערבה ארה"ב בצורה בוטה במערכת הבחירות, ואז זה הצליח לה). כלומר: היינו בסרט הזה, ובסופו של יום - עברנו גם את זה.
מול מה שעושה הממשל כעת, צריכה ממשלת ישראל להגיב בתקיפות מאופקת, וזו לא סתירה במונחים. אפשר למשל לזמן את השגריר
דן שפירו ולמחות באוזניו בצורה ברורה על ההתערבות בבחירות. נתניהו יכול להדגיש בקונגרס את הידידות וההערכה ההדדית בין המדינות, ולציין את מחויבותן לערכי הדמוקרטיה; הרמז יהיה ברור. לא צריך לצאת בכותרות מתלהמות, לא צריך לפגוע אישית באובמה ובקרי - למרות שהפיתוי לעשות זאת הוא בוודאי ניכר.
מעל לכל יש לזכור, כי מי שיקבע את תוצאות הבחירות יהיה הבוחר הישראלי - לא נשיא ארה"ב, לא שר החוץ שלה ואפילו לא המו"לים של העיתונים שם וכאן. הממשל האמריקני מצידו עוד עשוי לגלות, שההתערבות שלו תשיג בדיוק את ההפך ממה שהוא מקווה.
