הרצינות התהומית בה רבים בתוכנו מתיחסים לכל ספר או חיבור חדש שעוסק בפרשנות על ההיסטוריה היהודית של הזמן העתיק -במקרה החשמונאים לפני 2100 עד 2200 שנים
1 - מתמיהה אותי תמיד מחדש. אין כיום מי שלא יודע שכתבי קודש שעוסקים באותה תקופה אינם ספרי היסטוריה, ואין מי שאינו יודע שהם רחוקים גם מלהיות סיפורת בידיונית; למעשה, הם שילוב של השניים. בנקודות היסטוריות מסוימות הם מתעדים אירועים בדיוק רב ובנקודות אחרות הסיפורים אינם מדגישים את העובדות דווקא, אלא את הלקחים והמסקנות שאותם ביקשו המספרים להנחיל לדורות הבאים. גם בעידנים מאוחרים יותר כגון בתקופת המרד הגדול נגד רומא, ובתקופה מאוחרת כאשר אמנות כתיבת תולדות הימים הייתה מוסדרת ושיטתית יותר, לא קיבלנו עדויות מלאות שלמות ובלתי ניתנות לערעור של המאורעות ודרכי השתלשלותם המדויקות. אפילו כתביו של יוסיפוס פלוויוס מימי המרד הגדול נגד הרומאים (66 - 70 לספירה), אינם פטורים משניות זו.
מפעם לפעם נחה הרוח על כותב כזה או אחר, והוא יוצא להעמיד למבחן שיפוטו האישי את הדברים הכתובים, הסיפורים ההיסטוריים והתימוכין העומדים להם מתוך כתבים לא יהודים, מתוך עדויות ארכאולוגיות או מתוך אגדות רווחות במקומות שתושביהם או מנהיגיהם היו קשורים באירועי ארץ- ישראל תושביה היהודים ויריביהם הלא יהודים. אני מתיחס לחיבורים מסוג זה שכתב עמית ארד על תקופת החשמונאים ומלחמתם בסלווקים, כאל "עוד דעה" בסוגיות הימים ההם והמאורעות ההם בארץ-ישראל. דעה שנסמכת על מאמץ גדול בהרבה משגרת הלימוד של הדיוטות, כשהם באים לשאול את עצמם מה מידת האמת באתוס של סיפורי חנוכה ההיסטוריים, היכן קיימים אי-דיוקים בסיפורים אלה, מה סיבתם, טיבם ומטרת מספריהם המקוריים.
משעשעת אותי העובדה שיש מי שאתמול האמין ללא עוררין בסיפורי סידורי התפילה והיום הוא מוכן להשליך הכל לפח, רק מפני שחוקר חובב או מקצועי כזה או אחר, קובע עמדה שונה מן המקובל לגבי פרט זה או אחר, או לגבי נרטיב מקובל או חלק ממנו.
אצל כל כותב משתקפות בעבודתו דעות ועמדות שהונחלו לו בעבר לגבי העולם היהודי והלא יהודי, והוא מפרש על פיהם חומרים בהם הוא נתקל בעבודתו. למעט כאשר מתגלות
עובדות מוצקות חדשות - ממצאים ארכאולוגיים, כתבים או עדויות חקוקות בסלע או בחמר מאותם ימים רחוקים - שאנו יודעים לפענחם בוודאות, יודעים לגבות אותם בממצאים משלימים וידעים לתת הסבר סביר לפער בין דברי הכתובים שלנו לבין העדויות הסותרות ממקורות אחרים - רק אז ניתן לעצב את הסיפור העובדתי אחרת ולהוסיף לו את ההסבר הסביר ביותר שלרשותנו, לסיבת הפער בין העובדות למורשת הכתובה או המסופרת שלנו. כמעט אף פעם איננו יודעים מי היה הגורם המכריע באמת בהתפתחותו של אירוע כזה או אחר ומה היו המניעים החשובים ביותר או השלמים שהניעוהו ללכת בדרך בה בחר. גם כאשר העובדות מאומתות ע"י עדויות משלימות או חופפות, עדיין המניעים האנושיים - הפסיכולוגיים, האמוציונליים והאמוניים - כמעט תמיד נסתרים מן העין ונתונים לספקולציה של המפרש.
ספקולציה היא השערה. השערה
בתום לב או שלא בתום לב, אבל השערה. והשערה היא אפשרות אחת מיני רבות להסברת התרחשות במעשה או מחדל של בני-אדם. כך לדעתי יש לקרוא גם את הכתבים הישנים, אלה המהווים חלק מהמורשת התרבותית היהודית ההיסטורית או הפילוסופית, וכך יש לקרוא חיבורים חדשים, המבקשים להציע פירוש מאוחר יותר ו"עדכני". בפרשנויות חדשות, ראוי לקחת בחשבון שטרם היה סיפק לרבים להעביר אותן תחת שבט ביקורתם - ביקורת לוגית, ביקורת סבירות וביקורת העדויות המוחשיות העומדות בבסיס הפרשנות החדשה.
בדברים שמביא המאמר
מתוך ספרו של עמית ארד, אני מוצא לא מעט רעיונות שמתקבלים על הדעת כאשר בוחנים אותם ברוח ימים אלה ועל-פי נורמות ההתייחסות והשיפוט המודרניות. אינני מתרשם שארד עצמו מקצה בחיבורו דיון ראוי לשאלה מדוע בכלל נכון להעריך את סיפורי הימים ההם ולפרש אותם על-פי מושגים ונורמות חשיבה בני-זמננו. האם בכך אנו מבהירים סוגיות מן העבר או דווקא מטשטשים את הסיבות המניעים והנסיבות לאורם זרמה ההיסטוריה של אבותינו באותה תקופה. כך, למשל, מעניינת השאלה כיצד התפתחה המציאות בארץ-ישראל מראשית תקופת העימותים עם הסלווקים ועד להטלת חסותה של רומא על המרחב. מה היה היחס בין ההתנהלות הפוליטית-ביטחונית מבחינת האחדות היהודית, הלכידות הלאומית והבנת התגבשותה של מערכת הכוחות הגדולים לאורך חופי אגן ים-התיכון בימי שלטון החשמונאים, ולצידם הווי החיים היהודיים בארץ-ישראל. האם המלחמות בין המכבים לסלווקים חיזקו את האחיזה היהודית בטריטוריה, בהגדילו את הביטחון הפיסי הקהילתי ותרמו לחיים הלאומיים, או דווקא החלישו אותם? מה היה משקלו של אירוע נפילת יהודה - המנהיג הלאומי הראשי של התקופה - בקרב החמישי,בבית צור,על המשך ההתפתחות, לאור העובדה שהיה גם אדריכל השיתוף עם הרומאים, לטוב ולרע. האמנם היו ה"מתיוונים" באמת "החילונים של פעם", או דווקא "המתבוללים" של פעם...?!
ברור שמלחמה היא אירוע משברי שמיצג מציאות של אי-רציפות בהתפתחות ההיסטורית. האם כאלה היו המלחמות מול הסלווקים, או שיסוד החולשה שהביאה בסופו של דבר לדעיכת ממלכת החשמונאים היה בשחיקת המלחמות ובפיצול בעם עצמו - כאשר חלק חיפש שוב את סיר הבשר או את המילקי הזול בברלין, ואחרים נאבקו למען היות העם "עם סגולה", במונחי דבריהם המפורשים של הנביאים או בפרשנות הבן-גוריונית של ימינו. עד כמה רלוונטי הדיון דאז והלקחים מאז למציאות דהיום ובמה?!
סוגיות אלה נושקות לדיון ציבורי אחר שמתנהל במקומותינו מאז הקמת המדינה: האם "דיוק" ההסברים ההיסטוריים - אופרטיביים הוא ליבת הרצון או הצורך לקיים מחקרים חוזרים ונשנים של תקופות בהיסטוריה היהודית דוגמת זו של המכבים, או שהשלכות פוליטיות פוסט-מודרניות ומתנגחות בגישה הציונית הן הסיבה האמיתית. לדעתי, המוטיבים הסמויים מסוג זה אינם יכולים שלא להשפיע על הממצאים, העדויות והפרשנויות. מן המפה שצורפה למאמר עולה שרוב הקרבות שניהלו היהודים נגד הסלווקים נוהלו על גב הרי יהודה והשומרון לכל אורכם וסביב ירושלים. קרבות נוהלו גם במישור החוף המרכזי וגם בגלעד שבעבר הירדן. משמע, אלה היו מרחבי השליטה או האינטרסים האסטרטגים היהודיים של אותם ימים (בלי פלשתינים ובלי ערבים מסוריה או לבנון, סליחה...). ואולי הסיבות היסודיות ללחימה היו נעוצות ברצון לשמור על הצביון היהודי של המרחב האסטרטגי, הן מפני איומים חיצוניים והן מפני הריקבון המתפתח מבית; ואולי שני הדברים גם יחד.
גם ההסברים הכלכליים חברתיים, וגם סוגיית מעמדם של הכוהנים בציבור - מעמד שנחלק כיום בין רבנים לבין בתי המשפט הספק-יהודיים-נראים לפחות בקריאה ראשונה, כפרויקציה של הסבר פרשני מודרני על העבר, מבלי שלעצם הניסיון לצרף לאירועים דאז הסבר אקטואלי, יש בדברים הנמקה. ואם יש הסבר כזה, הוא רלוונטי לא רק למערכות הכלכלית והדתית. שאלה חשובה בקונטקסט זה היא מה היו נושאי המחלוקת הענייניים בין הזרמים וההשקפות - מתיוונים מול מתנגדים - אילו מהם היו אמיתיים ואילו מהם שימשו "קרדום לחפור בו", כלומר תירוץ בעלמא לטובת קידומם של אינטרסים חומריים, פוליטיים או אחרים. אצל מי שהאמינו ביד אלוהים מכוונת בכל, הוספת סיפור פך השמן לסיפורי המאורעות איננו מהותי הוא חלק מהתפיסה הבסיסית של ההוויה. מי שראו בכל נצחונות המכבים מעשה-שמיים, מקרה שאצבע אלוהים מחוללת אותו, פך השמן הוא "נס קטן" בלבד, שבפועל גם קל יחסית לחוללו באמצעות הונאהשל אחיזת עיניים, מעין מעשה כישוף.
סיפור מרד החשמונאים ומלחמותיהם שולף את העם היהודי מרצף של מאות שנות חיים יהודיים עצמאיים בארץ- ישראל, ומעביר אותם דרך המשבר הרומאי לכ-1900 שנות גלות. המחזוריות ההיסטורית של הגעה לארץ, הקמת ממשל לאומי עצמאי חורבן וגלות, פוקדים את העם היהודי מספר פעמים בהיסטוריה שלו. פעמיים בצורה קשה ואכזרית ביותר - בימי גלות בבל ובימי החורבן הרומי. אירועים אחרים דוגמת מלחמות המכבים, מתרחשים כאשר היהודים ברובם עדיין על אדמתם ויש להם ממשל עצמי הנתון לאיום חיצוני-פנימי משולב. העם היהודי מעולם לא היה מעצמה "עולמית" ועל כן לא יכול היה ולא יוכל ככל הנראה גם בעתיד להתמודד חזיתית עם מעצמות עולמיות.
ומאידך-גיסא, התמודד, ובדרך כלל בהצלחה, מול מדינות שכנות, חזקות יותר וחזקות פחות ויכול להן, ומפעם לפעם גם ספג מפלות.
יסודות החיכוך של העם היהודי עם סביבותיו היו תמיד דומים: אופיו, תרבותו, דתו והצביון המוסרי שאפיין בעיני מנהיגיו הרוחניים את "דרך הישר". הם כאלה גם כיום, בין אם הוא יושב על אדמתו ובין אם הוא מפוזר בתפוצות. לפיכך, מה שניתן ללמוד מאפיזודות היסטוריות כאלה לא נובע מעוד ניסיון להתמודד עם מיתוסים ואפיזודות פסאודו-מציאותיות דוגמת נס פך השמן, אלא הקוים המשותפים לאירועים "ההם" עם הדילמות של היום באותם פרמטרי-בוחן שיכולים להשכילנו באשר ללקחים החשובים והאקטואליים מלימוד היסטוריה היהודית.
