אי-אפשר בימים אלה לעסוק בנושא פוליטי או ציבורי כלשהו, מבלי להתייחס לנסיעתו של נתניהו לחו"ל. השמאל לא יחמיץ הזדמנות להלום בראש ה
ממשלה, בתוקף המאבק על דעת הקהל. הכל כדי לסלקו מתפקידו. הרי המטרה מקדשת את כל האמצעים. נתניהו עצמו מסביר את החלטתו לנסוע בשל מחויבותו להיאבק בפרויקט הגרעין האירני, המאיים עלינו לכלותנו.
בציבור לא מובן, גם היום, הקשר העלול להיווצר בין הגרעין האירני לבין בטחונה ואף עתידה של ישראל. בכשל ההסברתי הזה אשמים כיום בעיקר גורמי ימין אבל לא רק. אי-אפשר לשלול מהשמאל את האחריות לכשל הסברתי זה. המפלגות באגף השמאלי של המפה הפוליטית, מתנהלות כאילו כל עניין הנסיעה הוא רק לשירות מפלגתו של נתניהו במאבק על דעת הקהל היום. כאילו אין מחר גרעיני באופק.
התפיסה הזו מוטעית לחלוטין ומבוססת על יצירת מציאות מדומה. מעין פאטה מורגנה. כאשר קורה דבר כזה בתחום הפוליטי הוא בחזקת פשע כלפי ביטחון ישראל ועתידה. אין לכך הגדרה אחרת.
גרעין אירני הוא אסון, קודם כל למדינתנו. האירנים מצהירים השכם והערב על רצונם להשמיד את ישראל. אבל כ"מוצר לוואי", יש להביא בחשבון כי המזרח התיכון כולו יהיה מאוים. ולא רק מדינות סמוכות, גם אירופה. אם עוקבים אחרי צילומים וטקסטים גלויים המגיעים מאירן, קל להבין את מגמות החימוש הקדחתני שלה. המדינה מפתחת טילים לטווח בינוני ובין יבשתי. לשם מה? ההתחמשות הג'יהאדיסטית הזו נובעת ממגמה ברורה: לאלץ את המעצמות לשלבה, אחרי ההתגרענות, באותו מועדון סגור שהחברות בו כה נכספת: המועדון הגרעיני. הדבר יקדם השתלטות אירנית על כל המרחב שבין הים התיכון למפרץ הפרסי. אירן המשיחית אינה בוחלת כבר עכשיו בשיגור חיילים וחימוש לאיזורים בהם נטוש סכסוך אזרחי או צבאי, במגמה להכריע כל סכסוך כזה, כדי להרחיב את תחום ההשפעה שלה. ההתנהלות שלה שונה לחלוטין ממדינות שלהן נשק גרעיני, הודו או פקיסטן למשל.
הטלת הסנקציות מטרידה את האירנים. היא סיפקה את האקלים הפוליטי לניהול המשא והמתן. אילולא הן, השיחות לא היו מתקיימות. אלא שהמערב, עקוץ ומשותק על-ידי צירעת ה"תקינות הפוליטית", כינס את שארית כוחותיו סביב עקרון הניהול הבלתי אלים של הסכסוך. הפעלת הסנקציות (גם זאת במידה גדולה מאוד בזכות נתניהו), התגלתה כפעולה יעילה אולם מוגבלת. לכן הסכימו האירנים לקיים את המשא והמתן עם מעצמות המערב. אולם כבר נוכחנו לדעת כי הדבר איננו ממלא תפקיד מכריע בהתנהלות האירנית. אירן בונה מתקנים חדשים מתחת לפני הקרקע. בניית הסרכזות נמשכת במלוא התנופה ולכן גם העשרת האוראניום. מכאן ברור כי אסור להיתפש לשאננות, זו המוקנית רק לצדדים, הצופים בהתמודדות במאבק, מן היציע. ישראל איננה בחזקת צופה מן היציע.
מה הוא קופייץ? אי-אפשר, במסגרת הדיון הזה, שלא להתייחס לנסיעת הרצוג למינכן. לנתניהו אסור ערב בחירות, ולהרצוג מותר?
מי שלח את ראש האופוזיציה לוועידה לביטחון בינלאומי? ממשלת ישראל בוודאי לא. הוא שליח של עצמו? ברור בכל מקרה שהזמנתו הייתה מתואמת עם המדינות היוזמות באירופה. הרי לכם עוד הזדמנות של מדינות בחו"ל, לבחוש בנעשה בארץ בתחום הפוליטי. להתעלם מנתניהו. ממש שיא הדמוקרטיה... ומה הרבותא בפגישה עם סגן נשיא ארה"ב ביידן במסדרון... כבוד לישראל? וגם הזדמנות נוספת לטורקים לבזות שוב את ישראל. ושאלת השאלות: אם הרצוג נסע לנאום בוועידה במינכן, (מתוך צפייה כמובן שאח"כ ישדרו את דבריו בתקשורת בארץ), מדוע אסור לנתניהו לנסוע לקונגרס בארה"ב, ולנאום שם? הרי אירוע זה חשוב פי אלף.
אתי אלון: עלה התאנה התורן לפני ימים אחדים מסרה "ועדת השליש", זו המופקדת על ניכוי שליש מזמן שהייתם של מורשעים בכלא, כי על
אתי אלון להמשיך בריצוי עונשה. הוועדה רשאית לנכות שליש מתקופת המאסר בשל נימוקים שונים כולל התנהגות טובה וביטחון של מערכת המשפט, כי המורשע המשתחרר לא יחזור לסורו. אלון עונה לחלוטין על התנאים האלה. לא לדעת מדינת ישראל. רבים סברו כי השארתה בכלא מקורה ברצון צלול וברור בנקמה. אבל לא רק. מערכת עשיית הצדק שלנו עדיין זקוקה לה כדי שתמשיך ותשמש עלה תאנה. מסתור לכל אלה שאינם בכלא בגין העברות שביצעו.
העובדה כי כל המערכת סביבה נכשלה כשלון גורף במעשה ובמחדל, לא מילאה תפקיד בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה. וכך נוצר שוב הכשל הישראלי הידוע לשמצה, כך נולדות שוב ושוב קושיות טורדות. היכן כל מנגנוני הפיקוח? היכן בנק ישראל? מדוע האנשים הממונים עליה לא דברו, לא ראו, לא שמעו (כמשל שלושת הקופים)? האם הם ממשיכים למלא תפקידים בכירים במערכת הבנקאות? איש מהם כידוע לא הועמד לדין. על התמוטטות גשר המכביה הועמדו אנשים לדין, על התמוטטות הבמה בטכס יום העצמאות לפני מספר שנים, אנשים נשפטים. להתמוטטות הבנק לא היו שותפים? כולם זכאים? האומנם?
וכך עולמנו חוזר לסורו. שובה של אתי אלון לכלא הוא כמסך עשן במדינת הגמדים. בשלו הפכו כל השאלות הללו לבלתי רלוונטיות. חבל.
