ביידן אינו נפגש עם הרצוג בכדי ללמוד משהו חדש על הדור הבא של הפוליטיקאים בישראל. הוא יודע טוב מאוד עם מי יש לו "עסק". הוא המוציא לפועל גס הרוח של הממשל ביחסו לנתניהו וכבר ראינו את ביצועיו כאן בישראל, בעת המשבר המלאכותי של הבנייה בירושלים לפני מספר שנים. פגישתו עם הרצוג באירופה, אינה מעלה ואינה מורידה דבר בשאלת ההתערבות האמריקנית בבחירות בישראל, וגם איננה אקט ההתערבות הבוטה ביותר בהן.
הדברים שאומר שוב הנשיא אובמה בסוגיה זו, על המנעותו מפגישה עם נתניהו בעת ביקורו של האחרון בארה"ב, הם לעג לשכל הישר. אבל גם זאת אינה חדשה בממשל אובמה. קרי, אחרי עשרות ביקורים בישראל, בוודאי שאינו זקוק לתירוצים של היכרות עם פוליטיקאים ישראלים, כאשר הוא מתרגל פגישות כאלה באירופה או בארצות הברית עצמה, במסגרת כנס כלכלי, כנס לביטחון או סתם "פסטיבל סבן" בניו-יורק. והאופוזיציה הישראלית, בעיקר הישות הדו-ראשית של מפלגת 'המחנה "הפוסט" ציוני', יודעת היטב שהציבור הישראלי קורא במדויק את האמת, בין השיטין של ההשתטויות שלה ושל תומכיה מאמריקה.
בחירות אלה הן כנראה ההזדמנות האחרונה של ממשל אובמה להחליף את השלטון בישראל, ולנסות להוליך את "בעלת הברית" הסוררת בדרכים ללא מוצא גם בנושא האירני וגם בנושא הפלשתיני. מבחינת הדמוקרטים, השמאל הישראלי הוא סוסו טרויאני קבוע במערכת החוסן הלאומי של ישראל, והם מנצלים זאת ברציפות ובסמוך לבחירות במיוחד. אלא שהעם בישראל, לפחות רוב העם, אינו הולך בדרך זו.
להערכתי, ככל שימשך מסע האנטי-ביבי גס הרוח, גם חלק מאלה שהיו מוכנים לשקול החלפתו או הצבעה למפלגות אחרות, יתעשתו ברגע האחרון ויסבירו לאמריקנים ש"כבוד עצמי" או "כבוד לאומי" יש גם לעם ישראל ולא רק לננסי פלוסי, לסגן הנשיא ביידן ולמספר יהודים במפלגה הדמוקרטית. רק שוטה יחשוב באמת שהופעת נתניהו בקונגרס האמריקני היא אקט של בחירות. נתניהו כבר נאם בקונגרס יותר מפעם אחת. כבר נפגש עם כל המי ומי ומה בפוליטיקה האמריקנית יותר מפעם אחת ומנהל את המאבק נגד תוכנית הגרעין האירנית כבר למעלה מעשור. לבוא היום ולהטביע תג פוליטי של בחירות על מהלכיו אלה, או ליחס לצעדים שהוא נוקט משמעות של ניסיון לפגוע בנשיא אובמה או בכבודו - זהו עלבון לשכל הישר, שלא לומר צביעות נטו.
על סמך מה שקרה עד כה וקורה בימים אלה, מותר להניח שככל שיחלוף הזמן ונתקרב לבחירות וככל שיתברר שהשמאל ככל הנראה לא יוכל לספק את ה"סחורה" הפוליטית שמצפים לה בבית הלבן, ובאם הימין לא יאבד את העשתונות וישתגע, תלך המעורבות האמריקנית במיוחד בשמאל הדמוקרטי ובחוגים פוסט-ציוניים יהודיים, ותעשה בוטה יותר, גסה יותר, מוסתרת פחות וזהירה פחות - מדיניות טיפוסית של ספינות-תותחים כלכליות ומדיניות.
השמאל הישראלי היה ונותר סוס טרויאני אמריקני-אירופי, ובלעדי תפקיד זה אין לו מה באמת למכור לציבור. מאז ימי רבין העליזים ב-1992 (ואפילו קודם לכן בהיותו שר ביטחון בממשלת הליכוד הלאומי), "התמסר" רבין למולך האמריקני ועיבד סימביוזה בלתי מתקבלת על הדעת במחיר ויתור על מרכיבי ריבונות מרכזיים. בכך יצר הוויה שרק כיום, כאשר הממשל הדמוקרטי מדגים את "עצמאותו המדינית" כלפי ישראל בראש וראשונה ביחסו לתוכנית הגרעין האירנית, ובהתרחקות ארה"ב ממעורבות אזורית פעילה ומועילה, ניתן להעריך את מלוא משמעותה. השמאל הישראלי בפניקה. הוא חייב להתנתק קמעה, קמעה מסיר הבשר ומעטיני הדוד סם, ולקבל על עצמו אחריות לאומית ריבונית.
פערי העמדות בין ישראל לארה"ב ילכו ויתרחבו על-רקע השינויים הנ"ל, וכן על-רקע השינויים הדמוגרפיים הפנימיים בארה"ב עצמה והתגברות הקיטוב בין הדמוקרטים לרפובליקנים בתוך ארה"ב על נושאים אמריקנים טיפוסיים ומהותיים. בשנים הקרובות יחריפו המשברים הפנימיים גם סביב העוינות בין לבנים לשחורים, בין מוסלמים לאחרים ועל-רקע המציאות הכלכלית. היהדות האמריקנית תקרע בין ניגודים אלה, וכמוה יקרע גם השמאל הישראלי. רוב הציבור הישראלי קרוב יותר לרפובליקנים בהשקפות העולם הבסיסיות שלו. הוא אינו תומך בהכרח של המפלגה הרפובליקנית, אבל השקפות העולם הרפובליקניות הטיפוסיות בשאלות מדינה, משטר לאומיות, וכלכלה, תואמות טוב יותר את העמדות של רוב הציבור בישראל, בסוגיות המקומיות שלנו.
היווצרות פערים אלה מובילה ותוביל עוד יותר ל"זעקות שבר" הולכות וגוברות מצד השמאל בישראל, במיוחד מפלגת העבודה,ומצד חוגים רחבים ביהדות ארה"ב, בגלל נאמנותם היתרה למפלגה הדמוקרטית. זהו מבחן קשה ויסודי לקהילה היהודית האמריקנית. אם לא תשכיל למצוא לו תשובה שלא תעמת אותה עם מדינת ישראל, צפוי משבר גובר בין ישראל לבין השמאל היהודי בארה"ב. משבר כזה יזיק גם להם וגם לנו, אבל הוא בלתי נמנע, מפני
שיהדות ארה"ב לא תוכל לנהל משם את מדינת ישראל כאן; מדינה ריבונית איננה מדינת חסותגם אם החסות נוחה מאוד ונחוצה מאוד, זה מנוגד ל"חוקי טבע". יהדות ארה"ב חייבת להפנים את העובדה שישראל איננה מדינה סוציאל דמוקרטית.
בהגדרתה הבסיסית היא יהודית, דמוקרטית, קפיטליסטית, ליברלית ומונחית צדק חברתי. גם אם חלק מאבני בניין אלה טעונות שיפור והשבחה, התמהיל אינו עתיד להשתנות בטווח הנראה לעין.
להערכתי, משבר זהות ואינטרסים מסוג זה יוביל להתרחקות קבוצות יהודיות ממסגרות יהודיות שתמשכנה לתמוך בישראל ולשתף עימה פעולה, תחריף את משבר הקיום היהודי בארה"ב, שהסכנה העיקרית לו בטווח הקצר היא ההתבוללות, ותחליש את הכוח הכלכלי והפוליטי של יהדות ארה"ב. לכך תהיינה השפעות מקומיות רציניות מאוד על הקהילה היהודית. לבד מאיים של יהדות אורתודוכסית, צפוי במקרה כזה ניוון של הקהילה היהודית בארה"ב, משום שמנוע הקיום היהודי טמון ב-: א. הריבוי הטבעי או הגידול הדמוגרפי, ב. הקטנת השמד, בעיקר זה הנובע מהתבוללות. להערכתי טווח הזמן שבו יתרחשו עיקר השינויים המתוארים לעיל הוא 20-30 שנה, כלומר: דור אחד.
הבחירות בישראל אינן עוסקות בינתיים בשאלות היסוד הפנימיות, וזו מציאות חמורה. כשם שהפקידים מנהלים את האוצר, היחצ"נים מנהלים את המדינאים, והתוצאה היא קרקס!! הרעשים, "הגלים" וההתלהמויות מכל הצדדים סביב מערכת בחירות זו, שהם שיאן של התפתחויות דומות מאז בחירות 2013, מתרחשים כשאנו עומדים על סף זעזועים ותזוזות ביחסי ישראל ארה"ב בשלוש רמות מרכזיות:
- בין המדינות, בגלל שינויים במדיניות החוץ הגלובלית שלהן ומכאן גם שינוי במפות האינטרסים;
- שינויים פנימיים בתוך המדינות - דמוגרפיים, תרבותיים ופוליטיים של התמהיל הלאומי היציג;
- שינויים במרכזי הכובד של העולם היהודי ומאבק על ההגמוניה בו בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב. השינויים אינם תולדה של מעשי נתניהו, אלא מעשי נתניהו הם תולדה של השינויים, ורק שוטה או רשע אינם מבינים זאת. הן ישראל והן יהדות ארה"ב חייבות לתת את הדעת על מגמות אלה ולקיים ביניהן שיח רציני על דרך התנהלות ההדדית, שתאפשר למזער נזקים לעם היהודי, ולעצב דפ"א שיתופית בנסיבות החדשות והמתחדשות. האיום הוא משמעותי. שתי הקהילות הן רוב מנינו ובינינו של העם היהודי ובתוך פחות שנות דור יובלטועובדה זו ומשקלה עוד יותר. לכן, ציונות איננה סיסמה ופוסט ציונות היא איום בלתי-נסבל; ובין שתי אלה נדרשים פתרונות סובלניים ויצירתיים ובמהרה.
