"ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו והעם לא יעלו עימו" (שמות כ"ד, ב'). "ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שם, י"ח).
משה הוא מנהיג בודד. בקומתו הרוחנית והנבואית הגבוהה הוא מנותק במידה מסוימת מהעם. קשה להגיע לגבהים אליהם מגיע משה. הפסוק עצמו מבחין בין מדרגת משה למדרגת שאר הנביאים: "אם יהיה נביאכן ה' במראָה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כל עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב, ו'-ח').
אכן, משה זוכה לקרבת אלוקים ואין שני לו בעולמנו. משה, העניו מכל אדם (כעדותו של הפסוק), הוא בעל יכולות הנהגה ייחודית, בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כאשר קרח מארגן את המרד, לא נרתע משה מלגזור גזרות קיצוניות והקב"ה מקיימן: "אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה - וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'" (במדבר ט"ז, ל').
יתר על כן: כאשר כל העם חוטא בחטא העגל, משה מבין שהוא אינו יכול לגור עם העם והוא מתבודד מחוץ למחנה: "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד" (שמות ל"ג, ז').
האם טוב לו למנהיג בבדידותו זו? האם נכון להנהיג את העם אדם אחד לבדו, ולו גם יהיה כמשה רבינו?
בפרשת יתרו אנו מוצאים בתחילת הפרשה את משה המקבל את כל העם מבוקר עד ערב. יתרו חותנו, בראותו את סדר היום של משה, אומר לו "נבול תבול", ומציע לו למנות שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, כדי להקל מעליו את הנטל. משה מקבל את הצעת יתרו ואף מכנה אותו בהמשך "והיית לנו לעיניים".
בשנה השנייה נוספים לשופטים גם שבעים נביאים. גם הם ימלאו פונקציה שלטונית כלשהי, כפי שמסופר שם. משה טוען: "אל אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני". הקב"ה משיב: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתם במשא העם, ולא תשא אתה לבדך" (במדבר י"א, י"ד-י"ז).
ברור שמנהיג, ככל שיהיה גדול, זקוק למערכת שלטונית ביזורית אשר תעביר אל כל העם את רצון המנהיג, ובמקרה שלנו - את המסרים הנמסרים למשה מאת ה'. בהמשך, אותה מערכת תשפוט ותנהיג אותם על-פי אותם מסרים. זוהי מערכת השלטון הראויה לעם קדוש, ואנו קוראים עליה בציוויו של הקב"ה למשה בטרם ייכנסו לארץ. שם אנו מצווים על שופטים ושוטרים שילוו את המלך במלכותו. גם כשהתורה מאפשרת לנו לשים עלינו מלך, היא מנחה אותו ואותנו לשלטון הכולל מערכת שלטונית בדומה לזו שמלווה אותנו במדבר.
אף על-פי כן, יש רגעים בהם המנהיג נשאר לבדו. אלו הן השעות הקשות שבהן הוא לוקח על עצמו אחריות על כל העם ובוחר בדרך אישית שעשויה להוביל את העם לדרך חדשה או לדרך אחרת. כך משה בשוברו את הלוחות, וכך בעומדו מול קרח ועדתו וכן באירועים רבים. כך גם בהמשך הדורות. אצל מנהיגים רבים יש רגעים כאלו בתולדות חייהם. רגעים בהם כובד ההחלטה מוטל רק על כתפיהם.
