שוב ויכוח, שוב מריבה, שוב סכסוך. ועכשיו מה? עומדים כואבים, עצובים ומותשים, מחכים עד יעבור זעם, עד שיהיה אפשר להתחיל מחדש ולשכוח את כל מה שקרה.
פרשתנו "משפטים" גדושה במצוות, אחת מהן: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" [שמות כ"ג, ה']. אדם הולך בדרך ורואה את חמורו של חברו קורס תחת כובד המשא, עליו לעצור הכל וללכת לעזור להעמיד את החמור שוב על רגליו.
חז"ל [בבא מציעא ל"ב, ב'] שמו לב למילה שלכאורה לא שייכת - 'שונאך' - וממנה למדו לימוד גדול. מה קורה כאשר אדם הולך ברחוב ומולו עומדים שני אנשים - אוהבו צריך עזרה לפרוק את משאו מעל חמורו, ומנגד שונאו צריך עזרה לטעון את המשא על חמורו. והנה, למרות שבפריקה היה נמנע גם צער בעלי חיים, הכריעה התורה שעל האדם מוטלת החובה לעזור לשונאו יותר מאשר לאוהבו.
עשיית טובה לחבר אהוב אין בה כפייה של רצון רע או עבודה על המידות, זו פעולה טבעית שמתרחשת מאליה. לעומת זאת, כאשר הטבע והרגש מורים לא לעשות טובה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב אולי אפילו להמשיך לפגוע, ובכל זאת האדם כופה את רצונו ובוחר להיטיב, הרי שמעלתו כפולה ומכופלת.
כאשר ישנה מריבה בין בני הזוג, במקום לקחת צעד לאחור ולחכות שהכל ייגמר, אפשר לקחת את האחריות לידיים, ודווקא אז להרעיף אהבה וחיבה, עזרה ונתינה. מלבד ההרגשה הטובה והאפשרות לפתור את הפלונטר במהירות, הרי שמתגלה כאן אהבת אמת שאינה תלויה בדבר, קשר עמוק וחזק הרבה יותר מכל הבעיות והקשיים.
