על שולחנו של בית משפט העליון, מונחת בימים אלה עתירתם של פרופ'
משה גביש ושורה נוספת של עותרים,
ברובם מהתחום האקדמי, שעתרו נגד חיובם לצאת לגמלאות בגיל שנקבע בחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004. חוק גיל פרישה, מגדיר מטרתו בכך, שהינה בין היתר לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה, כאשר סעיף 1 לחוק זה, קובע דברים, בזו הלשון:
"מטרתו של חוק לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים, הן לעניין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לעניין זכאות להטבה הניתנת, למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל".
חוק זה קובע בסעיף 3 שבו כי גיל הפרישה, הינו הגיל שבהגיעו אליו, זכאי אדם לפרוש מעבודתו, בשל גילו ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך, על-פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישתו מעבודה. החוק קובע שגיל הפרישה לגבר, הינו גיל 67 שנה ובכפוף להוראות פרק ד' לחוק זה, גיל הפרישה לאישה, הינו גיל 62 שנה. עוד קובע החוק בסעיף 4 שבו כי גיל פרישת חובה שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד, לפרוש מעבודתו בשל גילו, הינו גיל 67 שנה,
כאשר גיל זה הינו גיל פרישה חובה, הן באשר לגבר והן באשר לאישה.
החוק מכיר גם בגיל פרישה מוקדמת, שהינו הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם, לקבל גמלה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך, על-פי דין וגם/או על-פי הסכם, מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו, אף בטרם הגיעו לגיל הפרישה שהינו, גיל 60 שנה,
כאשר גיל פרישה מוקדמת זה, הינו זהה, הן באשר לגבר והן באשר לאישה. התכלית המנויה, בסעיף 1 לחוק גיל הפרישה הביאה לקביעה - בסעיף 4 לחוק זה - לפיה, הגיל שניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו, בשל גילו, הוא גיל 67 שנה,
אשר כפי שצוין, קודם לכן, הינו גיל פרישת חובה הן באשר לגבר והן באשר לאישה.
קריאת סעיף 10 לחוק גיל הפרישה, העוסק בעדיפות, משמר לצדדים ליחסי עבודה, חופש חוזים לקבוע, כי תקופת העסקה תהא ארוכה מזו, שנקבעה בחוק גיל פרישה ולכן נקבע - בסעיף זה לחוק - כי על-אף הוראות החוק ניתן בהסכם, לקבוע שהגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, יהיה גבוה מגיל פרישת חובה. מכאן שהצדדים ליחסי עבודה יכולים להסכים על גיל כרונולוגי לפרישה, שיהיה גבוה מזה שנקבע בחוק. לכן הינתקות הקשר החוזי, שעה שעובד הגיע לגיל פרישה, הינה בגדר ברירת מחדל שהותיר המחוקק שאימץ מודל קולקטיביסטי, מתוך הארכת התועלת שבמבנה זה. אם הצדדים רוצים להמשיך ולקיים הקשר החוזי ביניהם, נדרשים הם לבצע פעולה יזומה במישור החוזי, קרי, להציע הצעה, לקיים משא-ומתן ולהגיע למפגש רצונות המשכלל הסכמה ביניהם.
בפסק-דין שניתן בעניין וינברגר, בבית-הדין הארצי לעבודה, עמדה לדיון הטענה נגד חוקיות סעיף 4 לחוק, כאשר המערערות טענו - כטענה חלופית - לפרשנות תכליתית לסעיף 4 לחוק, לפיה, ככל שהעובד מבקש להמשיך ולעבוד לאחר גיל 67 שנה, מחויב המעסיק לבחון זאת, באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי. בית-הדין הארצי, לא מצא לנכון להכריע באשר לחוקיות סעיף 4 לחוק גיל פרישה והשאיר עניין זה, לבג"ץ, בדרך של הגשת עתירה ותקיפה ישירה של הוראות חוק גיל פרישה. עם זאת, הטענה החלופית, בפרשת וינברגר, לפיה חייב המעביד לבחון בקשה להמשיך ולעבוד, לאחר גיל פרישה חובה - באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי - התקבלה, על דעתו של בית-הדין הארצי.
בעתירה המונחת, כעת לפתחו של בג"ץ בפרשת עתירתם של פרופ' משה גביש ועותרים נוספים, הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בעניין ההלכה שנקבעה בפרשת וינברגר, בתגובה ארוכה שהוגשה בידי עו"ד חני אופק, הממונה על ענייני בגצ"ים בפרקליטות המדינה, נטען כי המדינה מסכימה לכך, שיש לקיים תהליך בחינה פרטני, בכל הקשור לבקשת עובד להמשיך ולעבוד, לאחר גיל פרישת החובה, אולם עניין זה אינו בגדר של חובה תוצאתית, כלומר, כי בתום התהליך מובטח לעבוד, כי תוארך תקופת העסקתו, לאחר תום גיל פרישת החובה.
המדינה טוענת כי סעיף 10 לחוק, מטרתו לקבוע ניהול משא-ומתן לצורך קביעת גיל פרישה חוזי, הגבוה מגיל הפרישה הקבוע בחוק, אם יזם זאת אחד הצדדים, כאשר משא-ומתן זה, יש לנהל
בתום לב,
אולם אין לגזור מהאפשרות לניהול משא-ומתן, בתום לב, חובה להאריך גיל פרישה, לאחר גיל פרישת החובה, הקבוע בחוק גיל פרישה, כגיל של 67 שנה.
בתשובת המדינה לבג"ץ נטען, כי השיקולים אותם רשאים לשקול הצדדים, במסגרת המשא-ומתן, כעולה מפרשת וינברגר, מצביע על קשת רחבה ובלתי ממצה של שיקולים שאותם ניתן לשקול, בידי מי מהצדדים. המדינה מציינת כי עמדתה היא שאין לקבוע מסמרות בנושא מניין השיקולים שעל המעסיק לשקול ומשקלם היחסי, בכל הקשור להארכת תקופת עבודתו של עובד, מעבר לגיל פרישת החובה. לגישת המדינה, על המעביד לבחון - באופן פרטני - בקשת העובד ותהליך בחינה זה אינו טומן בחובו, חובת תוצאתית,
כלומר, חובה להאריך העסקתו של עובד, המבקש להאריך תקופת העסקתו, מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק.
עמדת המדינה הינה, כי האדן השלישי של ההלכה, שנקבע בפרשת וינברגר, מושתת - ובצדק, לדעתה - על ההכרה שהסכמה חוזית היא עניין רצוני ואין מקום לכפותה. לכן, מטעם זה, הוטל על המעביד, קיום ההליך של ניהול משא-ומתן, עם העובד המבקש להמשיך ולעבוד, מעבר לגיל פרישת חובה, הקבוע בחוק,
אולם אין בכך, כל חובה המחייבת מעביד זה, להאריך שירותו של העובד, העובד אצלו, מעבר לגיל פרישת החובה, הקבוע בחוק.
בשולי תגובתה, כותבת המדינה, כי השלכותיה הרב משקיות, של סוגית גיל הפרישה והמכלול הרחב של השיקולים המורכבים שעליהם יש לתת הדעת, בגיבוש המדיניות, יביאו לכך, כי לאחר הבחירות, יובא נושא זה, לדיון, בפני הדרג הנבחר, בהתאם לתקנון עבודת הממשלה. עניין זה יטופל, לאחר הבחירות, כדי שהדרג הנבחר החדש יוכל לשקול
מבלי להתחייב לתוצאות השקילה הזו אם יש מקום לבחון מחדש הסוגיה, לרבות באמצעות הקמת ועדה מיוחדת לכך.
