"לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, בחינה קפדנית של כלל הראיות בראי הפסיקה, הדורשת 'ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות' לכך שהתמיכה במאבק המזוין של ארגון טרור היא מטרה מרכזית של המועמד, תוך התייחסות גם להסברים שניתנו על-ידי חברת הכנסת זועבי בתצהירה, מטה את הכף, כאמור לעיל לא בלי היסוס, נגד פסילתה של חברת הכנסת זועבי".
זוהי ליבת עמדתו של
יהודה וינשטיין (יום ד', 11.2.15) בנוגע לבקשות לפסול את מועמדותה של
חנין זועבי בבחירות הקרובות. ועל זה ייאמר: ראש קטן. האם וינשטיין באמת מצפה שזועבי תצהיר בריש גלי על תמיכתה "במאבק המזוין של ארגון טרור"? אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל גם בהתלהמויות המקוממות שלה - היא בדרך כלל לא מתנהגת בכזו טיפשות קיצונית.
אבל, רק רגע: הרי היו התבטאויות של זועבי שבג"ץ קבע, שהן מהוות תמיכה בטרור. היא אמרה שחטיפת שלושת הנערים איננה מעשה טרור, היא קראה לפלשתינים לנטוש את המו"מ עם ישראל ולהטיל עליה מצור. הנשיאה
מרים נאור, המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין, הנשיאה הבאה
אסתר חיות והשופט
חנן מלצר - כולם קבעו שזוהי תמיכה בטרור (מלצר אף אמר שזוהי הפרה של ההתחייבות לשמור אמונים למדינת ישראל). אז זה לא מספיק?
מתברר שלא. בסוף העמדה שהגישה הפרקליטות לוועדת הבחירות המרכזית, יש ארבע פסקאות (מתוך 61) על אותו פסק דין. בהתפתלות שלא הייתה מביישת לוליין מקצועי, טוענים עוה"ד נטע אורן וראובן אידלמן, כי ההחלטה עסקה רק במישור האתי ואין להשליך ממנה על הזכות להתמודד שוב. טיעון מוזר, בלשון המעטה-שבהמעטה. הקביעה של בג"ץ הייתה קודם כל עובדתית - הדברים היו בגדר תמיכה בטרור - ורק אחרי נקודת מוצא זו נדונו ההשלכות האתיות. מה שהפרקליטות אומרת כאן, לא עולה בקנה אחד עם פסק הדין - ושוב זוהי לשון המעטה-שבהמעטה. או שמא עדיף לומר במפורש: הפרקליטות מנסה להטעות, ולא בפעם הראשונה.
עבריין לא פועל בגלוי בצירוף מקרים, ממש באותה שעה בה פרסם משרד המשפטים את עמדתו של וינשטיין בנושא זועבי, הרצה השופט
סלים ג'ובראן - יו"ר ועדת הבחירות המרכזית - על סוגיות של שוויון והפליה. אחד ממוקדי ההרצאה היה, שמי שמפלה - אינו עושה זאת בריש גלי, אלא יש לעיתים לחפש את ההפליה שהוא מסתיר תחת שלל פעולות ומאחורי שורה של נימוקים.
הוא הדין (בדרך כלל) בכל פעילות בלתי חוקית. מי שמקבל שוחד לא יוציא קבלה, מי שגונב רכב לא יעביר אותו על שמו, מי שמקים בניין בלתי חוקי לא ירשום אותו בטאבו - ומי שתומך בטרור לא יאמר זאת בפה מלא. זועבי הולכת כבר שנים בין הטיפות, ומקבלת בפועל גיבוי מצמרת המערכת המשפטית. לפני שנתיים היה זה בג"ץ בראשותו של
אשר גרוניס, שאמר בדיוק את מה שאומר כעת וינשטיין: הדברים חמורים, נמצאים על הסף אבל לא חד-משמעיים.
ברמה העקרונית, ממתי המשפט פועל רק כאשר הדברים הם חד-משמעיים? אם כבר, מקומו של המשפט הוא כאשר יש עמימות, חילוקי דעות, אי-הבנות. כאשר חוזה ברור לחלוטין, אין טעם להתקוטט עליו בבית המשפט. כאשר אדם מבצע שוד מול עיניהם של עשרה שוטרים, השאלה העובדתית נענית מאליה. מתי מתעוררות בעיות? כאשר החוזה נתון לפרשנויות סותרות, כאשר אין עדי ראייה לשוד.
הוא הדין בענייננו. "חלק מההתבטאויות שהוצגו במסגרת הבקשות קשות ומטרידות עד מאוד, ויכולות להתפרש אף כדי תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור", אומרת הפרקליטות. אלא מאי? "התמונה הראייתית הכוללת שהוצגה במסגרת הבקשות דנן, מותירה ספק באשר להיות הראיות בעוצמה ובדִיוּת הנדרשות" כדי למנוע מזועבי להתמודד, ובמקרה של ספק - עליו לפעול לטובת המתמודד.
על איזה ספק מדובר כאן? האם וינשטיין מחפש ראיות מעבר לכל ספק סביר? שהרי אנו מצויים בהליך מינהלי, והראיות בו צריכות להיות כמו בהליך אזרחי - בוודאות של 51% בלבד. ואם בכל זאת צריך מעבר לספק סביר - חזרנו לאותו פסק דין חלוט של בית המשפט העליון שניתן בהרכב מורחב.
המסקנה המתבקשת היא, שוינשטיין - כדרכו - בורח מהחלטות קשות וערכיות, ובדרך לכך הוא מתעלם מההיגיון, מתעלם מהראיות, מתעלם מהחוק ומתעלם מהפסיקה. הוא מתפתל, מספר לנו סיפורים על ספק בלי להסביר מהו, ואף מנסה להטעות את ג'ובראן לגבי פסק דין שניתן בהרכב שג'ובראן עצמו היה חבר בו. אבל אולי האשמה היא בנו: אנחנו מחפשים עמוד שדרה במקום הלא-נכון, אנחנו מחפשים יושרה במקום הלא-נכון, אנחנו מחפשים שכל ישר במקום הלא-נכון.
