כמה פתטי שהתקשורת ואפילו עם ישראל יעמדו על רגליהם האחוריות ויצרחו בקולי קולות: "רוצים עימות. רוצים עימות. רוצים עימות... מות... מות...?
לכולם יש "סיבות" לרצות עימות, וכל הסיבות לחוד וביחד... לא רלוונטיות למהות חיינו על הקרקע הבוערת הזו הנקראת מדינת ישראל.
התקשורת רוצה רייטינג, כבוד, מעמד, וכמובן... הרבה כסף מפרסומות, והציבור רוצה דם, יזע ודמעות... של המועמד השני שאין לו סיכוי נגד המועמד שלהם. זהו... זוהי כל הפילוסופיה העומדת מאחורי הפסיכולוגיה – ומסתכמת בפסיכיאטריה.
יכינו לנו זוממי הס(ש)קרים סקר שיספר לנו כמה בוחרים החליטו ע"פ העימות לשנות עמדה ולעבור מהימין לשמאל ו/או להפך? לא רוצה לתת את התשובה שהרי בכך אני עובר על החוק ומפרסם תוצאות מבחן בגרות... אחלה "בגרות".
אבל "איזה עימות היה"? "משהו... אה"?
"ראית איך ביבי הזיע? בוז'י היה כמו ילד ליד ציפי... מה פתאום, לפיד היה תותח... שמע, בנט משחק אותה מנהיג, ואפילו ראש ממשלה קטן עליו... איזה סתומים, ביבי היה ענק, ושכנע ברמות אמריקניות".
"תצחקו עד מחר על בוז'י. הוא הולך לקחת את כל הקופה ולהביא שלום שאיש לא חולם על איך זה נראה... איך לפיד יצא פארש? פתאום נתקע שם במילה ההיא. איזה פאשלה? די כבר עם בנט, סתם מתלהם ללא מסר... אה, מתעלמים מליברמן? וואו איזה פייט יתן בבחירות. חכו... חכו..."
"אתם יודעים מה? לא ראיתי בדרעי עבריין מורשע. היה דווקא משכנע... מה אתה מזיין את השכל על דרעי. רואים שהוא מתפתל בין שני הגושים – והעיקר להגיע שוב לשלטון".
התקשורת: "אנחנו לא מביעים עמדה לא על מי היה טוב ומשכנע יותר... ולא... אבל הסקרים אומרים ש... היה מעט טוב יותר (באחוזים? זה נע בין סקר לסקר...). לא ניתן לסכם את העימותים באיזושהי כותרת חד-משמעית, ולגבי הרווחים מהפרסומות? לא ניכנס לסכומים, אבל הרייטינג של העימותים היה ענק.
בואו נסכם: עימותים של ראשי המפלגות הרצים לכנסת הם חובה אלמנטרית של המועמדים המגיעה כזכות לציבור.
