העיתונאי
ארי שביט, במידה רבה של צדק, כשמו כן הוא - ברקיע התקשורתי. הוא לא רק כוכב במדיום הכתוב, הוא פופולרי בכול המדיה. מאמריו והפרשנויותיו מתפרסמים בעיתון החשוב ביותר במדינה ומבליטים את כישוריו. הוא אדם מוכשר, דעתן, ידען וגם עם חוט כסף שזור על עברו המשפחתי. אם הייתה קיימת ביישוב איזו אצולה ייחודית משכילה (כמו משפחות שביט, בנטוויץ') הוא נמנה עמה. הוא התפרסם לא מכבר בעולם ובארץ בזכות ספרו "
הארץ המובטחת"- my promised land שבו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם המדינה והחברה הישראלית. הספר נכלל ברשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס" ופרסומו זכה להדים רמים בארה"ב ובאירופה, הוא מרצה מבוקש והופיע מאות פעמים בעקבות ספרו זה.
מאחורי ארי שביט היסטוריה ארוכה ועשירה של פעילות עיתונאית ופוליטית. להוסיף גומת חן על הצדודית שלו, הוא היה גם שמאלני ו"פיסניק". מי שהיה אחד הדוברים המהדהדים של תנועת "
שלום עכשיו", של תנועות השמאל בכלל ושל האגודה לזכויות האזרח בפרט, החל לפקפק בכנות הפלשתינית לעשות שלום בעקבות פיגועי הטרור הקשים ויחד אתה ערעור האמון שלו בתוכנית אוסלו משנת 1996. זה היה בלתי נמנע מבלי לתת מעין ספר כריתות לשמאל. עם זאת גם מן הימין הוא לא חסך שבטו.
במרוצת הזמן הפך שביט למעין מטיף בשער. חוזה. התוצאה הייתה ש"כולם לא בסדר". כמעט בכול מאמר או פרשנות שלו, בתחומים המדיניים והביטחוניים, בחברתיים הוא עוסק מעט, כול פגם של צד אחד מאוזן על-ידי פגם של צד אחר. במגזין "יומן" של ערוץ 1 בעריכתה ובהנחייתה של
אילה חסון יש פנל, כרגיל, אחד בעד ואחד נגד. אילה חסון אוהבת לבחוש פריש מיש שקצת ישפריץ מן הסיר הזה, אבל מי שמשמש את המכסה לבל הסיר יעלה על גדותיו הוא ארי שביט. ולאחר מכן ספינת היומן הממלכתית מפליגה בנתיב שנקבע.
מאזניים בדרך כלל לא מקובל שעיתונאי אחד כותב על עיתונאי שני. זה עושה בדרך כלל מדיום רפלקטיבי כמו "העין השביעית". מכאן שאין בכוונתי להתייחס אל ארי שביט כאל פובליציסט גרידא. מה שקרה,ומה שקורה בדרך כלל, שגם עיתונאי, פובליציסט או פרשן, כאשר הוא מגיע למעלה העליונה של הכתיבה, הוא מתחיל לראות בדבריו פסיקה או קביעה שקשה לחלוק עליה. לאמור אישיות סמכותית שאמורים להתחשב בדעותיה. יאמר מייד שאין כול פסול בעצות טובות של עיתונאי. גם ליהירות שלו יש כיסוי.יש בקרב העיתונאים לעתים הרבה יותר תבונה, בודדת וקולקטיבית, מאשר בפוליטיקאים. פובליציסט כשביט ללא ספק יכול להשיא עצות נבונות. יש דוגמה לעיתונאי שהפך לחוזה מדינה.
בנימין זאב הרצל ויש עוד כמה וכמה מהם שנכנסו לדברי ימי הימים כמנהיגים וכסופרים גדולים וגם כאלה שעשו הון מן הכתיבה.
אבל עצם העובדה שצד אחד, השמאל, אכזב, זה לא אומר שהימין הפתיע. גם אם פובליציסט רוצה לחזור במעין תשובה חלקית, עליו להישאר כאן אתנו. שכן ממעלה הרקיע הדברים נראים שונים לחלוטין מכפי שהם נראים למטה. למטה הצבעים וההבדלים חזקים. למעלה הם מטשטשים.זה אומנם חל ממרום המטוס, אבל זה שגוי כאשר באים להעריך את המציאות מול העיניים . הרי גם אם אין נקיים מאשם, וזה חל על כול החברה ועל כול המפלגות, לא מתקבל על הדעת שכולם אשמים במידה שווה.
יתרה מזאת מי שאחראי לכל המעשים והמחדלים, בראשית דבר ובסופו, הוא השלטון. הוא חייב להנהיג את המדינה בכול התחומים. היה אם הוא לא יכול,אם הוא כשל במשימה, עליו להעביר את השלטון. הוא קבל את המעמד לא כמלך כדי לשבת על כס המלוכה. הוא קבל את המושכות לנהל את המדינה. הסיאוב הממסדי לא בא מאליו, הקיפוח לא צץ מעצמו, ההפליה לא נולדה על שדה בור, השחיתות על כול רבדיה, יש לה הורים.אבי אבות כול אלה הוא ראש הממשלה. במקרה שלנו ביבי נתניה, אשר הביא את המדינה לעברי פי פחת. המען, הוא המען של ראש הממשלה.הוא הכתובת ואין בלתה.
"הכישלון הציוני של נתניהו" ככה הכתיר שביט את מאמרו ביום ה' ( .2.2015 - הארץ). הוא פותח את הרשימה בשאלה "מי המנהיג הציוני שיחדש את הציונות וישקם את מדינת ישראל". תוך כדי החתירה לתשובה הגדולה הזאת שביט מנסה להסיר כול מכשול. לאמור לא להתעסק עם "זוטות" כמו בקבוקים ריקים, כלומר כן לעסוק במישור החוקי, אבל לא להפריז מעבר לזה. שכן בעסוק יתר בדברים הקטנים האלה אנו פוסחים על העניין הגדול. אבל רגע אחד - ארי שביט - האם ה"בוקי סריקי" ( בקבוקים ריקים - בארמית) ריקים בפני עצמם, או שהם מלאים ביזיון כלימה וסירחון של חשש לעברות בביתו של מנהיג המדינה? הרי זה רק צוואר הבקבוק. רק הקצה. זאת גם אם אילו נתניהו היה ציוני לעילה. הרי זה מה שקרה לחברה הישראלית.
מרוב עיסוק בדברים הגדולים, נערמו לנו למטה הררי פסולת אנושית שמעלה צחנה. במרתפים של גורדי השחקים יש טחב, ריקבון של שחיתות, עוני,זימה וזוהמה. מרוב העיסוק בסכנת הגרעין האירני מבחוץ, אנו נתמוטט בפנים. ובשעה שבגבולות שקט, הרי בעורף- שהוא המדינה כולה, נהרגים, נרצחים, מאוימים, קשישים,נשים, ילדים באלפיהם. בכול מקום, בבתים, בשכונות ובדרכים.כול המערכת הנורמטיבית מתמוטטת. כול זה לא מפני שחסר חוק. הוא קיים והוא גם סביר רק שני דברים לא נעשים אין תקציבים שיהוו תרופה מונעת לתחלואי החברה ואין כוח מספיק ונקי כפיים שיכפה את החוקים עד לדק שבהם, כולל בקבוקים ריקים.והריק הגדול ביותר האיש שמנצח בפועל על ההפקרות הזאת הוא ראש הממשלה עצמו.
במאמר הזה, כאמור, מצביע ארי שביט על הכישלון הגדול ביותר של ביבי והוא הכישלון הציוני."מדיניות ההתנחלות שלו היא פוסט ציונית, התחיקה הלאומנית שלו היא אנטי ציונית, הכישלון המדיני המהדהד שלו מערער את הציונות..... האיש המאמין עדיין שהוא ממשיך דרכו של בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי, החליש את ישראל באופן מסוכן ונכשל בתפקידו כמנהיג ציוני"- מסיים שביט את המאמר. אני מסכים עם כול מילה. אבל האם רק בהשראה ובהנהגה ציונית נכשל נתניהו? הרי אין תחום שבו הוא כראש הממשלה לא נחל כישלון חרוץ: כלכלי, חברתי, ביטחוני, מוסרי. והוא הרב החובל והמנצח על התזמורת על סיפון הטיטאניק.
אחרי סידרה כזאת של האשמות, בהמשכים, של ארי שביט עצמו, גם ללא תוספת של מאות התבטאויות ומאמרי ביקורת קשים על התנהלותו של איש מגלומאני, מבעיר מדינה להארת כיסאו - יש דבר אחד שחסר לי. פסיקה אחת בלבד: כבוד השופט! גזור את דינו של האיש הזה - לרדת, אחת ולתמיד, מן הבמה הציבורית ולהציל את המדינה והעם.
היה ואם במציאות האורווליאנית שלנו הבוחר ישאיר אותו על-כנו, הוא, הבוחר, ייתן את הדין להיסטוריה ואתו לדאבון לבנו המדינה כולה. העם היהודי יתקיים....בגולה.
