אפקטיביות הנאום שלא ננאם

בשבוע שעבר דנתי כאן בכוונתו של ראש הממשלה לנאום בקונגרס האמריקני, והנושא הזה אינו מרפה מאיתנו. להפך, ככל שהמועד קרב, צילו הולך ומאפיל את הזירה המדינית והפוליטית. לצערי, עדיין התמונה היא של שמאל הדוחה פה אחד את רעיון הנסיעה וימין, שקצתו תומך ורובו שותק. חבל, מפני שאין לעניין הזה ולא כלום עם הערכים הלאומיים והחברתיים המפרידים באורח טבעי בין ימין לשמאל. נימקתי כאן את התנגדותי בין השאר בכך, שהיא תתפרש כהתערבות, אסורה ומסוכנת, בפוליטיקה האמריקנית הפנימית, וכך הווה: חברי קונגרס מן המפלגה הדמוקרטית הודיעו על כוונתם להיעדר והזהירו מפני התוצאות. סגן הנשיא יבלוט בהיעדרו. בעלי טורים, חלקם ידידינו, ביקרו קשות את הביקור, מנהיגים של ארגונים יהודיים התריעו מפני המצב העדין שבו הביקור הזה מעמיד אותם, בין ממשלת ארה'ב וממשלת ישראל. בינתיים התברר, שבניגוד לטענה מטעה שהופיעה בניו-יורק-טיימס, המזמין - יו"ר הקונגרס כן הודיע לנשיא, כנהוג, על הכוונה להזמין את נתניהו. לעומת זאת ברור עתה, שההזמנה היא מטעם הרפובליקנים בלבד והמפלגה הדמוקרטית ככזאת - מתנגדת לה. יוצא, שראש ממשלתנו נוסע בניגוד לרצונם של הנשיא, ממשלת ארה"ב וכמעט מחצית מן הקונגרס. ספק, אם יש לכך תקדים בתולדות אמריקה, ולבטח לא בתולדות המדינה. איך מצדיקים צעד כל כך יוצא דופן? קודם כל יש לדחות בשתי ידיים את הטענה המרושעת של אובמה והאופוזיציה שלנו כאחד, כי נתניהו מנצל את הקונגרס כדי לקדם את סיכויי הליכוד בבחירות. עינינו הרואות זה שנים, שעניין הפצצה האירנית בוער כאש בעצמותיו, והוא אכן הצליח להוביל את הדאגה, את ההתנגדות ואת הסנקציות בעולם כולו, למרות שהמדינה שהוא עומד בראשה היא קטנטונת. כמו-כן, המחלוקת אינה על חומרת הסכנה האטומית האירנית, כי אם אך ורק בשאלה אם הנאום הזה, בנסיבות שנוצרו, מרחיק את הסכנה הזאת, או שמא דווקא מקרב אותה? ובמלים אחרות: האם הנזק הוודאי שקול כנגד התועלת הצפויה, גם מן הטוב שבנאומים? דוגמה מרשימה לטובת הנסיעה היא משבר צ'כוסלובקיה ב-1938: לו ראש ממשלת צ'כיה, בעומדו מול איום קיומי מצד היטלר, היה מוזמן לנאום בפני הפרלמנט הבריטי נגד המדיניות הפייסנית וההרסנית של ראש ממשלתם צ'מברליין, האם היה צריך לנסוע לשם על-אף התנגדות נמרצת מצד אותו צ'מברליין? התשובה חיובית, ללא ספק. שכן, מה כבר היה לצ'כוסלובקיה להפסיד? מה היה משקל קלקול יחסים עם ממשלת אנגליה מול השמדה המדינה הצ'כית כולה, אותה תכנן היטלר בוודאות? הניתן להשוות לכך את מצבנו בין אמריקה לאירן? חבל על הזמן להיכנס לפרטים קטנים, די להזכיר את העוצמה האטומית שעיתונות חוץ מייחסת לנו. מכל מקום, בשנה השחורה ההיא כל אדם באותה מדינה מאוימת ידע, מה צפוי לה, ואם יש שמץ של דמיון למצבנו כאן מבחינת גודל הסכנה ודחיפותה, הציבור בישראל היה חייב לדעת זאת. ללא מידע כזה, כיצד הוא יכול להעריך נזק מול תועלת? ובאין אינפורמציה אחרת, מותר לנו לחשוב שברוך השם מצבנו מול אירן רחוק מלהיות דומה לצ'כוסלובקיה מול גרמניה הנאצית. ניתן לשער בבירור, שלישראל אם נתניהו יעמוד בראשה צפויות שתי שנים קשות ורעות מצד האדמיניסטרציה האמריקנית, ואולי גם - חלילה - שינוי מהותי-טקטוני בכל מערכת היחסים העתידית עם מעצמת העל, הנכס הגדול ביותר שיש לנו במערכת הבינלאומית. ונשאלת השאלה, מה כבר יכול נאום אחד לחולל, שיהיה שווה סיכון כזה? כאן, באופן מפתיע, יש למצדדים בעמדת ראש הממשלה טיעון הגיוני: אדרבה, דווקא המחלוקת החריפה מסביב לנאום, בארץ ובאמריקה, היא זאת שמציבה את נושא הסכנה האירנית במרכז הבמה העולמית ומסכלת את ניסיונו של אובמה לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח כדי לגמור עם האייטולות בשקט ומאחורי הקלעים עסקה מינכנית מבישה. אולם האפקט הזה כבר הושג, ועכשיו אולי דווקא נאום שיינשא באייפ"ק ויוקרן בטלוויזיה, וברקע מסיבת עיתונאים בינלאומית - הוא הפתרון העדיף וגם מוצא מן הסבך? ראש הממשלה לא יתקשה להסביר, שמעולם לא התכוון להכניס את ראשו בין הנשיא לקונגרס ובין הדמוקרטים לרפובליקאים והתנגדות הדמוקרטים הפתיעה אותו. "נאום שלא ננאם" אולי יהיה אפקטיבי יותר מאשר נאום שבהכרח ייוצג ככפוי על הקונגרס, והוא גופו יהפוך לאייטם החדשותי המרכזי במקום האטום האירני, שאת מקומו יתפוס! עוד זאת: מי כמו נתניהו יודע, שבדעת הקהל עדיף להיתפס כ-'אנדרדוג', זה שנפגע ובחר לוותר? אובמה לעומת זאת ימצא את עצמו בעמדה הלא-סימפטית של נועל את ביתו בקשיחות בפני מי שבסך-הכל ביקש - לדבר. וזה העיקר: המסר יזכה בנסיבות אלה ליתר הקשבה. נותר ההיבט הפנימי, ההשפעה על תוצאות הבחירות. כאן יש לחשוש מנזק חמור הצפוי לסיכויי הליכוד להרכיב את הממשלה - דווקא מן הנאום הזה. חזקה על אובמה, שעד ליום הבחירות הוא ימרר את חיי ממשלת נתניהו כדי לאותת לבוחר הישראלי שלא להצביע ליכוד. הוא והרצוג גם יחד ינצלו את משבר הנאום להגשמת משאלתם המשותפת 'רק לא ביבי!', והמסר עלול להיקלט. היפוכו, אם נתניהו יצטייר לעיני הבוחר כמי שבחר בטובת המדינה מול נשיא אמריקני עוין ושמאל ישראלי ששיתף עימו פעולה. "קורבן" או חוצפן, מה עדיף?