ועידת מינכן לביטחון היא ועידה שבה מדברים על ביטחון כשם שבוועידת ואדוז מדברים על כלכלה. וככל ועידה שנועדה לדיבורים, גם בוועידת מינכן האחרונה שנערכה בראשית חודש פברואר דיברו.
בין המדברים היה גם ינס סטולטנברג, המזכיר הכללי של הברית הצפון אטלנטית, נאטו, שהיא הברית הצבאית הגדולה ביותר בעידן המודרני. סטולטנברג התייחס בדבריו למשבר באוקראינה כמו גם ל"תוהו ובוהו במזרח התיכון", אזור שבו "מדינות מתפרקות", אזור שבו "קיצוניות מלבה אלימות ברברית". סטולטנברג, ראש ממשלת נורווגיה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית, ידיד הפלשתינים, וידיד חמאס בפרט, נמנע מלומר מי הן ה"מדינות המתפרקות" ומיהו הגורם המלבה את ה"אלימות הברברית". בהיותו ראש ממשלה, נרשמו בתקשורת הישראלית, לחובתו ולחובת שרים בממשלתו, התבטאויות אנטי-ישראליות חריפות.
בהתייחסותו למזרח התיכון כמו גם לאוקראינה, גאורגיה ומולדבה הנתונות בצל איום רוסי, הדגיש סטולטנברג כי העדר יציבות באזורים אלה היא בעיה ביטחונית של אירופה, וממילא של נאטו, שהרי אזורים אלה הם גבולותיה הדרומיים והמזרחיים של אירופה. אשר על כן חייבת הברית לתמוך באוקראינה, גאורגיה ומולדבה, כמו גם בארצות המזרח התיכון כגון ירדן, ובמקרה הצורך חייבת הברית להיות מוכנה לפעול אפילו "מעבר לגבולותינו". לשם כך הזכיר המזכיר כי בפגישת שרי-ההגנה של הברית שנערכה יום קודם לנאומו הוחלט על האצה ותגבור של "הכוח לתגובה מהירה" של הברית שיכלול עד 30 אלף חיילים מצויידים היטב לפעילות ביבשה, באוויר ובים. החלטה זו, אמר סטולטנברג, היא אות לנחישותן של חברות הברית להבטיח "הגנה קולקטיבית" במאה ה-21. סטולטנברג גם לא נמנע, למרות האופטימיות שבדבריו על נחישותן של חברות הברית, מלקונן על כך שמאז ראשית שנות ה-90' של המאה הקודמת, חלה ירידה בהוצאות ההגנה של המדינות, אך הביע את תקוותו כי מעתה ואילך תגדלנה המדינות החברות את הוצאות ההגנה שלהן בהתאמה לאתגרים העומדים בפני הברית.
עד כאן הדיבורים. דיבורים הטיפוסיים לוועידות. אך דיבורים אלה מכסים על מציאות בעייתית המאפיינת את נאטו ואת מסגרת ההגנה המשותפת של
האיחוד האירופי, שהיא אומנם נפרדת מנאטו, אך עם זאת גם חלק ממנה. זוהי מציאות של העדר תרבות אסטרטגית אחידה המשותפת לחברות הברית משני צידי האוקיאנוס האטלנטי, כמו גם העדרה ברמה הכלל-אירופית. המונח "תרבות אסטרטגית", בספרות האקדמית, אינו משקף תמיד מובנים זהים. בהקשר של מאמר זה תשמש הגדרתו של אליסטר ג'והנסטון מאוניברסיטת הרווארד המתייחס למונח זה כך: "למדינות שונות יש העדפות אסטרטגיות בסיסיות שונות ששורשיהן נעוצות בחוויות המעצבות המוקדמות של המדינה, ואשר מושפעות ממאפיינים פילוסופיים, פוליטיים וקוגניטיביים של המדינה על האליטות שלה. משתנים 'אוביקטיביים' א-היסטוריים כגון טכנולוגיה או יכולות חומריות אחרות הם בעלי חשיבות משנית בלבד".
חוויות מעצבות שונות
קשה לזהות באירופה מסגרת משותפת של תרבות אסטרטגית. אך גם אם ניתן לזהות מאפיין דומיננטי כלשהו של תרבות אסטרטגית משותפת, הרי שמדובר בכזה שהתאמתו לאתגרים הביטחוניים המוגדרים על-ידי אירופה עצמה מוטלת בספק. הכוונה היא לנכונותה של אירופה להשתמש בכלים של "כוח רך" בלבד לפתרון משברים אזוריים, כלומר כלים דיפלומטיים, סנקציות כלכליות, התערבות הומניטרית, ומכל מקום הימנעות ממעורבות מלחמתית.
אך מאפיין זה אינו יכול לענות על האתגרים הביטחוניים שבפניהם עומדות מדינות היבשת. חוסר ההתאמה בין המאפיין האסטרטגי הדומיננטי לבין אתגרי הביטחון הוכח כבר במלחמות הבלקן עם התפרקות הפדרציה היוגוסלבית. מדינות האיחוד האירופי התמהמהו בתגובתן, ובינתיים הקבוצות האתניות השונות שחטו אלו את אלו, ורק האמריקנים הצילו את המצב ב-1999. לא סנקציות הכריעו את סרביה אלא ההפצצות האמריקניות (במסגרת נאטו). תרבות אסטרטגית שונה ורפיון מעש דומה באו לידי ביטוי ב-2011 - 2012 במשבר לוב, שבו התגלה חוסר תיאום משווע בין האינטרסים של המדינות האירופיות שרובן לא היו נכונות לתרום כוחות לפעולת נאטו. עמדתה של גרמניה, שנמנעה בהצבעה באו"ם על הצעת החלטה להכריז על שמי לוב כ"אזורים אסורים לטיסה", הייתה מאכזבת ביותר מבחינת נאטו, וממילא מבחינת מסגרת ההגנה המשותפת של האיחוד האירופי. יאן טכאו מנהל מרכז המחקר "קרנגי אירופה" הגדיר בזמנו את עמדת גרמניה כפוגעת בנסיונותיה של אירופה להציג את עצמה בעולם כקהיליית ביטחון והגנה אחידה.
בהקשר זה יצוין כי גם עמדתו של הנשיא אובמה הייתה מאכזבת, כשהחליט להפסיק להוביל את הפעילות נגד משטרו של קדאפי ולהשאיר זאת לאירופים מתוך הנחה שלוב היא החצר האחורית שלהם. צרפת, שהובילה את המערכה, נוכחה לדעת כי אין לה שותפות אירופיות מלבד בריטניה, מה שהיווה סטירת לחי לשאיפותיה למעמד של מעצמה אירופית מובילה בתחום הביטחון. זוהי גם הסיבה שבשנת 1998 היו אלה צרפת ובריטניה שקידמו תוכנית הגנה משותפת ביניהן מבלי לשתף את שאר חברות האיחוד, על-מנת ליצור כוח אירופי חזק יותר. והנה, גם שיתוף פעולה זה נבע מפילוסופיות פוליטיות ואסטרטגיות שונות. בריטניה האמינה, מאז הפיאסקו של מבצע סואץ (1956), כי מסגרת הגנה אירופית חזקה חיונית לקיומה של ברית אטלנטית חזקה; הווי אומר היא נטתה להידוק הקשר הביטחוני עם ארה"ב. צרפת, לעומתה, האמינה כי מסגרת כזו דווקא תרופף את התלות בארה"ב ותאפשר לה עצמה מעמד מוביל בכל הקשור לביטחון אירופה. התרבות האסטרטגית השונה בין בריטניה וצרפת התגלתה ב-2003 במלחמת המפרץ השנייה.
בהתנהלות מול רוסיה במשבר אוקראינה שוב מתגלה העדרה של תרבות אסטרטגית משותפת. אומנם נאטו הודיעה על כוונתה להקים מרכזי פיקוד ובקרה בבולגריה, אסטוניה, ליטא, לטביה, פולין ורומניה כמו גם מרכז אימונים בגאורגיה. אבל ארה"ב, עמוד התווך של נאטו, וגם כמה מהמדינות האירופיות הגיבו בשלילה לבקשת אוקראינה לספק לה נשק, ובמיוחד מסוג זה שיכול לפעול נגד מזלטי"ם רוסיים. אורסולה פון דר ליין שרת ההגנה הגרמנית, ורוברטה פינוטי עמיתתה האיטלקית, נאמנות לתרבות אסטרטגית מסורתית שאימצו מאז תום מלחמת העולם השנייה, טענו כי כמויות גדולות יותר של נשק באזורי הלחימה האוקראינים לא יקדמו את השלום, וצ'אק הייגל, כשהיה עדיין שר ההגנה האמריקני, שלל אופציה צבאית לפתרון הסכסוך, כפי שגם סטולטנברג בנאומו הנזכר הרגיע את רוסיה באומרו שנאטו "אינה מחפשת עימות" איתה. הייגל גם הביע את דעתו כי התמקדותן של כמה חברות נאטו בזירה הרוסית-אוקראינית עומדת בניגוד לדעתן של חברות אחרות הרואות בזירת המזרח התיכון בעיה חמורה יותר לבטחונן של חברות הברית. "אני מודאג מהשסע הפוטנציאלי בין מדינות הצפון למדינות הדרום של הברית", התבטא הייגל, כשהוא כנראה מתכוון ליוון שממשלתה הסוציאליסטית החדשה ידועה כידידותית יותר כלפי רוסיה. אכן, קשה לראות את יוון ששר האוצר החדש שלה נסע למוסקבה לקושש עזרה כספית, מצד אחד, ואת פולין או ליטא מתעבות הרוסים, מצד שני, כשבתווך גרמניה יראת העימותים הצבאיים, חולקות מסגרת אסטרטגית משותפת. החוויות המעצבות את הפילוסופיה המדינית של כל אחת מהן שונות במהותן.