הפתגם "המטרה מקדשת את כל האמצעים" הוא פתגם גויי שהגיע מעולם פגאני ומצא לו שורשים גם בתרבות היהודית המקולקלת שהתבססה על הציונות ההרצליינית המובהקת.
סופרים מובהקים ואנשי מוסר מאובקים, כמו גרוסמן ועוז שנלחמים כל חייהם בציונות הישראלית, יצאו חוצץ נגד ראש ממשלת ישראל שפסל שופט עוכר ישראל. גרוסמן הכריז מיד, "מחטף ציני ודורסני ואני מסרב לשתף אתו פעולה". גם לחברו בחצר המטרה, מר עוז, היה מה לומר בנושא: "נתניהו לא רוצה להחליף את הוועדה, הוא רוצה להחליף את הסופרים, את השופטים. האמת שהוא היה רוצה אפילו להחליף את התקשורת".
אנשי המוסר הספרותיים שתקו שתיקה רבת משמעות כשהשופט ברק פסל את הגברת גביזון כי 'האג'נדה שלה אינה ראויה' בעיניו. מוסרם המובהק של סופרים דגולים ומורי דרך לאומיים אלה לא נקף גם כשראש
ממשלה בישראל הכריז בחגיגיות מבוסמת על ספל תה-אירי כי הוא מייבא לכאן את כנופיית ערפאת ורוצחיו מתוניס כדי שישליטו סדר באזור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". כלומר, שוד ושבר בערבון מוגבל ותחת ערבויות בינלאומיות...
מה אני רוצה לומר, בעצם?
זה פשוט. בתמיכת המחנה הקיציוני של השמאל - אנחנו הולכים ונעשים ככל הגויים. כלומר – לא יהודים. תפיסת העולם שלנו הולכת ונעשית גלובלית-מנוכרת-חילונית-פשטנית-פושטנית-קונספרטיבית-אינדיבידואלית-דואלית-דיכוטומית-אטומית-מכניסטית-סכינאית-צרכנית-תאוותנית-מרובטת-סיטונית-סכסכנית-סינטטית-מוסרנית-שרלטנית-כפייתית-נצלנית-מתנכרת-משתמדת-בלפנית-פלצנית-שיקרית-מניפולטיבית-קניבליסטית-אלכוהליסטית-מטמטמת, במילה אחת מסכמת – ישראלית.
כי מה בעצם אמר ראש הממשלה בנושא פרס ישראל? אני לא רוצה להעניק תואר שופט לאדם-פרופסור (מקצוען ככל שיהיה) שקרא מעל במה ותחת עץ לחיילי צה"ל לסרב פקודה ולא לשרת בצבא ההגנה לישראל. בין השאר חתם המיועד להיות שופט על ההצהרה: "אנו חברי סגל מהאוניברסיטאות מביעים בזאת את תמיכתנו והערכתנו לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים בשטחים הכבושים. שרות זה כרוך לעתים קרובות מדי בביצוע פקודות שאין להן מקום בחברה דמוקרטית המאמינה כי כל אדם נברא בצלם.
מזה 35 שנה, מוחזק עם שלם של שלושה וחצי מיליון איש ללא זכויות אדם בסיסיות. הכיבוש והשליטה על עם אחר הביאו את מדינת ישראל אל המצב בו היא נמצאת היום.
ללא הצהרה ישראלית על סיום הכיבוש המלווה במעשים - ולו גם מעשים חד-צדדיים, אין מלחמה זאת מלחמה על הבית כי אם על המשך הדיכוי והמשך מפעל ההתנחלויות.
אנו מביעים בזאת את נכונותנו לעזור ככל יכולתנו לסטודנטים שכתוצאה מסירובם לשרת בשטחים יתקלו בקשיים לימודיים, כלכליים או מנהליים ואנו קוראים לקהילת האוניברסיטה לתמוך בסרבנים. סטודנטים מוזמנים ליצור קשר עם כל אחד מהחתומים למעלה.
זה נשמע יפה במיוחד ומרומם נפש לאוזן האירופאית התרבותית ולכן ברצוני להביא פה ציטוט נדוש למדי, שגם הוא מצא אוזן קשבת למרות צליליו הצורמים. לשם כך אחזיר אתכם לשנת 1977 בלשונו של מנהיג העבודה יצחק בן אהרון: "איני מקבל את הכרעתו של העם ואיני מוכן לכבד אותה... במלים נרדפות - יש להחליף את העם..."
האנשים הנאורים-ליברלים בשמאל רודף הזכויות אומרים שהמטרה מקדשת את כל אמצעים. כלומר, אם אדם הגיע למטרה והוא פרופסור (דרגה מקצועית מקובלת במוסדות אקדמאים) לספרות - הוא ראוי בהחלט להיות השופט גם אם הוא ידוע ומפורסם בציבור כמנוול. כי מה בעצם אכפת לנו ערכי המוסר של עמנו... כי המטרה הינה לבחור סופרים ראויים לפרס הספרות ומי כמוהו לבחור את מיץ הספרותית של הסופרים העומדים על הפרק.
ועוד הם אומרים, ואמרו לנו גם אז: "כשכורתים עצים עפים להם שבבים". כך אמרו במהפכה הצרפתית, חזרו ואמרו גם במהפכה הבולשביקית וחוזרים בכל פעם שיש תהליך אוסלו או כל תהליך שלום אחר. המטרה מקדשת את האמצעים - אלה קורבנות השלום...
בא ראש הממשלה ואומר, לא המטרה (תוארו האוניברסיטאי) מקדשת את האדם – אלא דרכו בחיים, ערכיו. האדם אינו מנותק מקהילתו. ההלכה, הצורה שבה הוא הולך וחי יום-יום מקדשת אותו. זו התורה כולה על רגל אחת.
"בדרך אחרת" אולי לא שמעתם מעולם על המהגר האוסטרי הדלפון שהתגלה לעולם בעקבות מלחמת העולם השנייה. בתחילת דרכו היה פליט מסכן והבולשביקים סימנו אותו כיהודי. הוא כתב ספר שעורר תהודה וזכה לכותרות וגם לביקורת קטלנית. מומחה בעל שם טען כי ספרו של האיש הוא שיחזור ומחזור רעיונות בהם השתמשו גורמים ערביים פלשתינים ולא פלשתינים (יהודים?) שביקשו לשלול את הזכות ההיסטורית שבשמה התיימרה הציונות להקים מדינה יהודית, וכי הספר עשוי לשמש גורמים ערביים לעשות דה-לגיטימציה לישראל. שמו של האיש שלמה זנד. האיש כתב ספר בעל כותרת "מתי ואיך הומצא העם היהודי". בעקבותיו הגיח עוד ספר "מתי חדלתי להיות יהודי". חדלת? טוב ויפה, תניח לנו, לך מפה.
הר העצה הרעה אחד היועצים ששמו לא נודע ברבים העיר פעם ל
יצחק רבין ראש הממשלה: אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע - כל הסיכויים שלא תגיע לשם. אבל הנה, למרבה הפלא, חלפו השנים – והגענו לשם.
אברבנאלים בבית המשוגעים שבו אני שוהה בכפיה מאז אבדה זהות דרכוני, יושב בפינת החדר חולה המתכנה עוז הסופר. בפינה אחרת של הבית יושב זוג המוזכר תדיר בחדשות ומתכנה ציפי-בוזי ובוזי-ציפי לסירוגין וברוטציה. הזוג מלא טינה על עוז התוקף אותו במרץ רב. עוז החולה לא מבין מדוע קמו ציפי-בוזי והחליפו את שם המפלגה למחנה הציוני. מה, אתם רוצים לגרש מפה את הבוחרים הערבים? הוא צורח.
אחרי שמביאים לו את התרופות בעיתונים, כמו שעטפו פעם דג מלוח במכולת השכונתית, הוא נרגע ומכריז, "לא מבין את הצורך להחליף שם אלא אם יש עניין אסטרטגי שמוביל אותם לרצות שאף ערבי לא יצביע עבורם". בלילה לפני השינה הוא מתקרב אל הכותל וצועק לעבר העולם המערבי כולו:
פעם ראשונה יש סיכוי ממשי שהערבים יכולים לקבוע את גורלה של מדינת היהודים בשנים הבאות – ואתם תוקעים להם אצבע בעין?
אם תרצו בואו נניח לרגע שבוזי-ציפי זוכים להרכיב ממשלה. הם מגיעים במכונית שרד (אאודי נוצצת שתרם אולמרט) לבית הנשיא כדי לקבל את המנדט בידם האחת והוא שואל אותם, איך תקראו לממשלה שתקום? אפילו בחלום זו שאלה לגיטימית, לא?
מתנהל שם ויכוח חם ומר עד דמעות ולבסוף מרגיע פרס את הרוחות ואומר, זו תהיה ממשלת רבין.
איך זה, אדוני הנשיא? תמה מר בוזי ותמהה מרת ציפי.
על שם הכיכר, פוסק הנשיא.
כיכר זה שם עצם, אדוני הנשיא, התמרמרה מרת ציפי.
גם פרס, אמר הנשיא.
