ידו לא תקצר מהושיע

"התוצאה אכן קשה. המערערת שנפגעה קשות על לא עוול בכפה, יוצאת וידיה על ראשה (למעט תגמולי המוסד לביטוח לאומי), אך זהו הדין. המערערת הגישה את תביעתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובדין דחה בית משפט קמא את התביעה. ידינו קצרה מהושיע". דבריו של שופט בית המשפט העליון, מני מזוז (11.2.15), בהחלטת בית המשפט העליון לדחות על הסף תביעה נגד שירותי בריאות כללית. רבקה פרי לקתה במחלת כבד כרונית לאחר שקיבלה מנות דם נגועות בזמן לידה בבית החולים פוריה שבטבריה בשנת 1983. המחלה אובחנה בשנת 2002, התביעה הוגשה בשנת 2010 ובית המשפט המחוזי מרכז דחה אותה על הסף בשל התיישנות. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין הוסיף: "אמנם, אין לדעת אילו נתבררה התביעה לגופה אם הייתה המערערת מצליחה להוכיח רשלנות טיפולית מצד המשיבה (שירותי בריאות כללית), אך ככל שהפכנו בדבר, אין היא מצליחה לחלוף על פני משוכת ההתישנות, גזירת המחוקק. אמנם, הצענו ברוח של לפנים משורת הדין תשלום מסוים, לא גדול, מצד המשיבה - אך אין בידינו לכפות זאת נוכח התוצאה המשפטית. צר לנו על כך ועל מצב המערערת, אך אין לנו אלא הדין".

לעזור בלי להטות משפט

אין זה המקרה הראשון, ולבטח לא האחרון, בו מתברר קוצר ידם של הדין והמשפט לסייע למי שמבחינה אנושית ומוסרית ראויים לסיוע. בפרשת "משפטים", אותה קראנו בשבת שעברה, מצווה התורה: "ודל לא תהדר בריבו". מסבירים המפרשים, כי השופט אינו רשאי לסייע לעני על חשבון העשיר, משום שהטיית דין היא הטיית דין, ואין זה משנה מהם מניעיה. לאור זאת, האם יש משהו שבית המשפט כן יכול לעשות במקרים כאלו? על דוד המלך אומר הנביא: "ויהי דוד לכל דרכיו עושה צדקה ומשפט". שואלים חכמינו: משפט הוא הדין וצדקה היא לפנים משורת הדין; כיצד עשה דוד את שניהם? ומשיבים: דוד זיכה את הזכאי וחִיֵיב את החַיָיב, ואם המפסיד היה עני - כיסה מכיסו את הפסדו. אינני מציע שהשופטים יסייעו מכיסיהם לנזקקים, אך אפשר להעלות רעיון באותו כיוון. ההצעה שלי היא להשתמש לשם כך בכספים שפוסק בית המשפט כהוצאות לטובת אוצר המדינה. לא מדובר בהוצאות במקרים בהם המדינה היא צד, אלא בסוג של קנס שבית המשפט מטיל על מי שמנצל לרעה הליכי משפט, מגיש תביעה בחוסר תום לב, מערער ללא הצדקה ומעלה בקשות חסרות יסוד. זה לא הליך שגרתי (ואין ספק שיש לעשות בו יותר שימוש, ולוּ רק כדי לסייע בהקלת העומס), אך גם לא נדיר ביותר. ניתן להעריך, שמדי שנה נפסקים בצורה זו כמה מיליוני שקלים (ניסיון לברר כמה בדיוק לא עלה יפה; איש במשרד המשפטים, במשרד האוצר ובהנהלת בתי המשפט לא ידע לתת מידע זה). הכסף הזה, אני מציע, יוכנס לקרן ייעודית שתנוהל בהנהלת בתי המשפט. לא צריך לשם כך מנגנון וכוח אדם; עובד קיים יכול לעשות את זה בכמה דקות ביום. כאשר ייתקל בית המשפט - בכל ערכאה שהיא - במקרה של נזקי גוף (מחלות, תאונות, שואה) בו הצדק מחייב פיצוי אך המשפט אינו מאפשר זאת, הוא יציין זאת בפסק דינו ויעביר אותו אל אותו ממונה בהנהלת בתי המשפט.

כיצד יחולק הכסף

על חלוקת הכסף תופקד ועדה בת חמישה חברים, בראשותו של שופט בבית המשפט העליון. לצידו יישבו בה נשיא של אחד מבתי המשפט המחוזיים, שני דיקנים של פקולטות לרפואה ומנכ"ל המשרד לשירותים חברתיים. כך יהיו בה מי שיוכלו לבחון את המקרים מבחינה משפטית, רפואית וחברתית; לא יהיו בה נציגים של גופים שלעיתים נתבעים בעצמם - משרד הבריאות, בתי חולים, הביטוח הלאומי וכדומה. הוועדה תתכנס אחת לחצי שנה או כאשר בקרן יהיו 500,000 שקל, לפי המוקדם שבהם. חברי הוועדה יקראו את פסקי הדין ואותם בלבד; אין צורך להעמיס עליהם מסמכים, עדויות וחוות דעת. בהתאם לכך, ובהתחשב כמובן במספר המקרים מחד-גיסא ובסכום שלרשותם מאידך-גיסא, הם יחליטו מי יקבל וכמה. דיוני הוועדה יהיו סגורים, החלטותיה יפורסמו בלא שמות המקבלים והן יהיו סופיות. קיימים שני חששות בתהליך המוצע. האחד: תביעות יוגשו תוך ידיעה שאין סיכוי שיצלחו את המשוכות המשפטיות, כדי לקבל את הפיצוי במסלול זה. לכך נשיב, כי חזקה על שופטי ישראל שהם יידעו לאתר תביעות כאלו, ובאותם מקרים לא יעבירו את פסקי הדין לעיון הוועדה. השני: גופים נתבעים יימנעו מתשלום לפנים משורת הדין, ביודעם שקיים מסלול חילופי. על כך נשיב, כי ניתן לקוות שההגינות האנושית והרצון להצטייר בצורה חיובית יישארו בעינם. ובכל מקרה, מובן שאת הקרן המוצעת אפשר לבטל בכל עת אם יתברר שיש המנצלים אותה לרעה. הקמתה של קרן כזו היא הליך פשוט ביותר והיא אינה עולה דבר. המדינה אינה בונה על ההכנסות מהוצאות לטובת האוצר, גם משום שמדובר בסכומים זניחים ביותר מבחינתה, וגם משום שהם אינם צפויים מראש. ניהול הקרן לא יצריך משרות נוספות, משום שכאמור מדובר במעט מאוד עבודה. האישים הנכבדים שיישבו בהנהלתה ישמחו לתרום כמה שעות בשנה לטובת הכלל, במיוחד שמדובר ממילא בעובדי ציבור. קרוב לוודאי שסכום שיקבלו הזכאים יהיה סמלי למדי, אבל גם סכום קטן עדיף על כלום. ומה שאולי חשוב לא פחות: יהיו בכך הכרה שמדובר במי שראוי לעזרה, המשך המסורת היהודית המופלאה של עזרה הדדית וגמילות חסדים, והוכחה שמערכת המשפט מסוגלת לתת פתרונות גם כאשר לכאורה - כדבריו של השופט מזוז - קצרה ידה מלהושיע.