דוקינס, בספרו 'יש אלוהים', בעיקר בפרק השביעי, מטיף (באופן שלא היה מבייש שום כומר) לטובת המיתוס הנפוץ לפיו הדתיות היא בדרך כלל פחות מוסרית (ובוודאי לא יותר). הוא טוען, כמו רבים אחרים במקומותינו, שלאורך ההיסטוריה רבות מן הרציחות היו על-רקע דתי. לעומת זאת, אתיאיזם הומניסטי-ליברלי לדעתו הוא האידיאה המוסרית ביותר, בוודאי במישור הפרקטי.
מעבר לסתירות משמעותיות ולכשלים שונים שיש בדבריו, בכוונתי להצביע על היבט שונה שכדאי לשים אליו לב. לפחות באזור שלנו, ואולי גם בעולם בכלל, הרוצח המסוכן ביותר הוא השילוב של שני אלו. כאשר מחד עומד איסלאם פונדמנטליסטי, ומולו ניצבת חילוניות ליברלית והומניסטית, זהו מרשם בדוק לרצח המונים. משני הצדדים, אגב. וכבר אמרו על כך חכמינו: לטנגו דרושים שניים (שם, שם).
רבים משואפי השלום ומניעת פגיעה בחפים מפשע מנסים למנוע בכל כוחם פעולות אלימות בכלל, וכאלה הכרוכות בפגיעה בחפים מפשע בפרט. כך היה באינתיפאדה, כך היה גם במבצע 'חומת מגן', שבו נהרגו כעשרים מילואימניקים בגלל שצה"ל לא הפציץ את ג'נין מן האוויר אלא בחר להיכנס אליה קרקעית, וכך גם היה בשולי החברה בישראל ביחס למבצע 'עופרת יצוקה'.
חשוב לשים לב לכך שהקונצנזוס הישראלי (או, ליתר דיוק, היהודי) הרחב שחפף על המבצע הזה, התבסס בדרך כלל על כך שהפגיעה בחפים מפשע היא מוצדקת כאשר היא נעשית מתוך כורח של התגוננות. כדי להציל את עצמי מותר לפעמים לפגוע בזולתי, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בחפים מפשע שסביבו (קביעה לא פשוטה, ועל פניה אולי אף שגויה, מבחינה הלכתית).
על אף שאני מזדהה לגמרי עם האמור לעיל (גם הלכתית, ואין כאן המקום לפרט), ברצוני לנסות ולשכנע גם את אלה שאינם מסכימים לכך. טענתי היא שהפגיעה בחפים מפשע במצבים אלו היא מוצדקת, ולו רק מפני שזו הדרך היעילה ביותר להציל כמה שיותר חיים, של חפים ולא חפים מפשע, גם שלהם וגם שלנו.
מדיניות של הבלגה וריסון עלולה לגבות מחיר כבד, והיא אף נוהגת לעשות זאת. טיפול נמרץ יותר באינתיפאדה, בלי ריסונים מיותרים, היה אכן מוליך לפגיעה כואבת ביותר אנשים חפים מפשע, אבל בחשבון לטווח ארוך בהחלט סביר שהיא הייתה חוסכת חיים של אנשים רבים, פלשתינים וישראלים. כאשר כמעט פרצה אינתיפאדה ברפיח, המצרים הרגו כחמישים פלשתינים, וזה גווע מיידית. מה היה קורה אם היה אצלם כוח שמאלי ליברלי שהיה מונע זאת? ככל הנראה לאורך שנים היו נהרגים גם אצלם מאות, ואולי אלפים, גם מצרים וגם פלשתינים, בדיוק כמו אצלנו.
מה היה קורה אם לא היינו מבליגים לאורך שמונה השנים האחרונות, ולא היינו אוצרים את הזעם והתסכול שלנו מהטילים שעפים אלינו חדשות לבקרים? מה היה קורה אם היינו מגיבים על הטילים הראשונים בזעם מיידי, והורגים בהפצצה מאה חמאסניקים, ויחד איתם (אם לא הייתה ברירה) עוד כמה עשרות אזרחים? כולם כמובן היו מוחים, בארץ ובחו"ל, על הרג חפים מפשע ועל היעדר מידתיות. לכל אדם שלב בקרבו, אצלנו כמו בכל מקום אחר, היה כואב מאד על כך. אבל האם לא סביר שהיינו חוסכים בכך הרג של שבע מאות אזרחים פלשתינים במבצע 'עופרת יצוקה', שלא לדבר על עשרות הנפגעים שלנו ושלהם לאורך אותן שנים?
ומה אם לא היינו הורגים את שחאדה, בגלל המחיר של הפגיעה באזרחים שסביבו? סביר שהיו נפגעים רבים אצלנו כתוצאה מפעולותיו ה'מבורכות', אבל לא פחות מזה גם אצלם, כתוצאה מפעולות התגמול והמניעה המבורכות שלנו.
אם כן, הבלגה ואיפוק אינם תמיד הדרך הנכונה למנוע פגיעה בחפים מפשע. לפעמים יש לחלל שבת אחת כדי לשמור שבתות הרבה. זוהי משמעות שונה לדברי חכמינו שהמרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר לרחמנים. כאן אין כוונתי לתהליך נפשי, אלא לתוצאה פיסית.
המסקנה האירונית מדבריי היא שיש רק דבר אחד שהוא יותר רצחני מדתיות פנאטית וגם מאתיאיזם ליברלי: זהו השילוב של שניהם. לתשומת ליבו של דוקינס, ושל כולנו...
