כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה,
"משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
כך נפתחת מסכת אבות. שרשרת. זה מוסר לזה, שמוסר לבא אחריו. כשקראתי את המשנה הזו עם בני, שאלתי את עצמי למה היא נעצרת דווקא בכנסת הגדולה? הרי המשנה נחתמה בשנת 220 לספירה אז למה לעצור מאות שנים קודם?
והתשובה היא שזו תקופה של פוסט טראומה, 20 שנה לאחר החורבן הראשון עזרא הסופר רק מתחיל לאסוף את השברים שעולים מגלות בבל, ו'כנסת הגדולה' אחריו מסדרת את התנ"ך, את התפילה, מתקנת תקנות ונלחמת בהתבוללות.
רק לפני רגע הכל נחרב, העם התפזר. אין הנהגה, אין נבואה, יש הרבה עמי ארצות, ואפילו הכהונה הגדולה נתפסת על-ידי חמדנים בעלי שררה... בקיצור יש הרבה סדר לעשות. והנה היום אנחנו עומדים פה שוב באותו מקום, בירושלים, 20 שנה אחרי חורבן, שבניגוד לשני קודמיו שהוציאו את עם ישראל מארצו, החזיר אותנו לציון.
ויש עלינו גבירותי ורבותי שוב אחריות גדולה. גדולה מאוד: לא לנתק את השרשרת. לא לנתק את רצף הדורות. מאברהם ומשה ועד חזון הנביאים.
לפני מאה וחמש עשרה שנה כתב מנחם מנדל דוליצקי: ציון תמתי ציון חמדתי לך נפשי מרחוק הומיה. תשכח ימיני אם אשכחך יפתי עת תעטר בור קברי עלי פיה.
כלומר עד יומי האחרון זיכרון, כיסופים וגעגוע זה טוב וחשוב אבל צריך להיזהר לא להתמכר אליהם. צריך להתמקד בתכלית, במעשה.
ואכן בתופעת טבע שאין שני לה אחרי 2000 שנה בגלות עם ישראל עשה מעשה מדהים וחזר לארצו.
יש מי שבאים כיום ללמד אותנו מה זו היצמדות לאדמה. אותנו...
העם היחיד בהיסטוריה האנושית ששרד שתי גלויות. שאחרי 2000 שנה בין הגויים עם פוגרומים ורצח ופרעות והתעללויות המשיך להתפלל לירושלים, מוורשה ומבגדד, מקייב ומאדיס אבבה. ובסוף גם שב אליה. כותבת סבתא רבתא שלי רחל טויבר ביומנה: "לא פעם שברו לנו את החלונות באמצע הלילה ולא פעם קיבלתי אלם שלא יכולתי לדבר מילה מהפחד".
כך במשפט, בתמצות, אחרי הפוגרום שחוותה בעיירה הקטנה, מיאסטקובקה שמה, במה שנקרא כיום אוקראינה. אבל עדות נדירה שנקראת "מגילת הטבח" של הסופר אליעזר דוד רוזנטל מתארת בפירוט את אשר קרה שם ב-1919:
"תכף בהיכנסם הקיפו את העירה מכל רוחותיה והתחילו לשלח אש בבתים. את הסחורות והחפצים בזזו וטענו על העגלות. את אשר לא יכלו לקחת עמהם, הם שברו, נפצו ורמסו.
"אנסו את כל הנשים שנפלו בידיהם. האימהות שהתקוממו, כשחפצו לאנוס את בנותיהן לעיניהן, נרצחו באכזריות גדולה. היהודים חשבו לפדות את נפשותיהם בכסף ומסרו את כל הונם. אך הם קבלו את כספם ואחר כך הרגו את קורבנותיהם..."
וזה ממשיך, אך אחסוך מהבית את התיאורים הקשים. שישים ושבעה בני אדם נרצחו שם. לא שישה מיליון. שישים ושבעה איש, באיזו עיירה שכוחת אל שאיש לא שמע עליה ולא ישמע עליה, ורק במקרה סבתא רבתא שלי הייתה שם ושרדה.
שישים ושבעה. כמו שנאמר ב"איש חסיד היה" "להבה קטנה ודי" - ואחרי כל הרוגי המלכות, וכל הסבל הנורא הזה יש לנו בכלל זכות, או רשות או אופציה - להפנות להם את הגב?
אנחנו רשאים לעזוב את המסורת שלנו? אנחנו יכולים לעזוב את הארץ? אני שומע סביבי לפעמים אנשים אומרים: "המדינה הזאת...". ואני אומר: תנו כבוד! אם לא לקדוש ברוך הוא, אז לפחות לשר ההיסטוריה.
יש אולי עוד עמים עתיקים. אבל עם שהוגלה פעמיים, שחזר לארצו, שהחיה את שפתו, שהקים צבא שמגן סוף-סוף על ילדיו? העם הזה המציא את הצומוד.
סבא רבא שלי דר מרדכי לוינגר נאלץ לוותר על שם משפחתנו ולקבל על עצמו שם הונגרי - לוקטוש כדי להתקבל לאוניברסיטה, ומשם לתפקיד של רופא בצבא האוסטרו הונגרי. בשנת 1921 הוא עזב הכל ועלה לארץ. יחד עם סבא רבה שני, יחיאל טויבר, והם הקימו בעמל כפיהם, שני חלוצי העלייה השלישית את מושב בלפוריה בעמק יזרעאל.
הבית היה בית חילוני אבל הזהות היא לגמרי יהודית. טויבר הוא הגבאי של בית הכנסת, וכשהרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגיע לבקר את הישובים החילוניים בעמק הוא ישן בביתו.
הם חרשו במחרשות סוק עם סכין אחת, ובי סוק עם שני סכינים, רתומים לפרידות, והם שמרו על הישוב ועל הספר. וכשאני אומר ספר אני מתכוון גם לביאליק וטשרניחובסקי ושלונסקי, אבל קודם כל לתנ"ך. בבית אצלנו לא הייתה כל פרקטיקה דתית. לא קידוש, לא בית כנסת. במקום שירי שבת היינו שרים סביב השולחן שירי ארץ ישראל. גם במוסדות החינוך שבהם למדתי לא השלימו לי את החסר. כשבגרתי ונכנסתי לבית כנסת הרגשתי בור. על כך שאין לי מושג מה עושים פה? מה קוראים? ומה כל התנועות האלו? הבנתי שכציוני עלי לחזק את החיבור למסורת.
ביקשתי מאבי, זה היה זמן קצר לפני שנפטר, שנלמד ביחד את פרשת השבוע בערב שבת. התנאי שלו היה שנקרא גם שירה עברית. אז אחרי כמה פירושי רש"י קראנו גם את "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" ואחרי שסיימנו את הפרשה, גם את "בעיר ההרגה" ו"על השחיטה" ואין זה בא על חשבון זה.
לא כולנו צדיקי הדור ולא כולנו תלמידי חכמים. וכך היה תמיד בעם ישראל. אבל את הבסיס, את הליבה, אנחנו צריכים לפחות לדעת. וחובה עלינו להנחיל. וזה לא משנה כמה מצוות אתה עושה, או לא עושה, ואיך אתה שומר או לא שומר את השבת. שכל אחד יעשה כרצונו. זו דמוקרטיה.
אבל בפרהסיה, זו מדינה יהודית. והיא צריכה סממנים כאלה. שונים מכל מקום אחר בעולם. ועל כך גם תהא גאוותנו. מדינה שכשבאים אליה תיירים הם רואים שבת. בפסח הם מרגישים חג. בערב תשעה באב הכל סגור. פה זה לא אוגנדה.
יש הרוצים להוציא מההמנון, מהתקווה, את המילה יהודי. המילה היחידה שכל יהודי בעולם מבין. גם אם הוא רחוק מאוד. יש מי שבזים לדגל, שמתבוללים. שחפצים במדינת כל אזרחיה ובביטול חוק השבות, ויש לומר בהוגנות, רבותיי, החוק הזה מפלה בין יהודים ולא יהודים. צריך לומר את האמת. לאחרונה חלק מאיתנו אימצו דת חדשה: הפוליטיקלי קורקט. המצווה החשובה ביותר בדת הזאת היא להיזהר לא לדרוך על מוקשים, אז אני בדת הזאת כופר. ואני אומר בפשטות: אני אדם ליברלי. אני מאמין בחופש הפרט ובשוויון זכויות, אבל אני קודם כל יהודי.
היום אנחנו מציינים את יום הרצל. ב-1903 אחרי פרעות קישינב העלה הרצל בקונגרס הציוני השישי את הצעת אוגנדה להצבעה. בעקבות הוויכוח הסוער שהתפתח, רבים עזבו את מקומותיהם, בכו, התעלפו וישבו כאבלים על הארץ. היה חשש רציני שהתנועה הציונית הגיעה לסוף דרכה. הרצל עלה לנאום שחתם את הוועידה. בסופו הוא הרים את יד ימינו ונשבע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
אני עומד כאן על בימת הכנסת וחושב על רחל טויבר, סבתא רבתא שלי, ועל סבתא בלה שכמעט כל משפחתה, שלא עלתה כמוה לארץ, נרצחה בשואה, חושב על ילדיי, וילדי ילדיי, ואומר כשליח ציבור: [מניח כיפה על הראש] ברוך אתה י"י אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
