כבוד היושב-ראש, חבריי לכנסת, כנסת נכבדה, כל שרצתה אימא של ילדה פעוטה, שיברך אותה המלאך בבריאות ובחיים ארוכים. פעוטה שנולדה באביב-73', ולאחריו בא הסתיו והחורף של 73'. והארץ הייתה פצועה ועצובה, כמילות השיר בו הבטיחו לנו לימים: "יונה", ו"עלה של זית", ו"שלום בבית", ו"לקיים הבטחות".
אבל במקום האביב והפריחות, שהבטיח השיר, גדלה הפעוטה בצל מטחי קטיושות, חדירות מחבלים, מתיחות ביטחונית כשגרת חיים, בצל הפחד. ובכל זאת, היא מעולם לא הפסיקה לחלום ולשאוף. שאיפותיה של הילדה שבגרה והפכה לנערה, נראו בעבורה תמיד כמציאות אפשרית. למרות המרחק מלב ליבה של המדינה, למרות המציאות הביטחונית הבלתי אפשרית שליוותה אותה ואת בני עירה מרבית חייה.
היא לא מיוחדת או שונה, והגיבורים האמיתיים של חייה, אז, כמו גם היום, הם הוריה. שעשו הכל, אבל הכל, כדי למזער את נזקי החיים בצל הקטיושות, וכדי שחוויות הילדות של הפריחות והמרחבים הפתוחים, יגברו על הטראומה של הפחד, המקלטים, האזעקות, הנזקים והנפגעים מסביב. הילדה הזאת עומדת מולכם היום.
כבוד היושב-ראש, חבריי, אני נרגשת מאוד לעמוד כאן היום, גם מגודל המעמד ומשום כבודה של הכנסת, אך בעיקר משום העובדה שזו הפעם הראשונה שבה יש נציגות של העיר שממנה אני מגיעה לכאן, העיר קריית שמונה, שבה נולדתי, גדלתי, התחנכתי. העיר בה גידלו אותי הוריי, רחל ומשה שאשא, באהבת אין קץ, ולהם אני חבה את חיי, את הילדות הנפלאה בקריית שמונה למרות הכל, את השפיות ושמחת החיים שנטעו בי, את הרצון העז לתרום לזולת ולקהילה, את האהבה והנאמנות למקום ולבני המקום, תושבי העיר קריית-שמונה והאזור כולו. העיר בה אני מגדלת את שלושת ילדיי היקרים, ניתאי, רועי ושיר, יחד עם בעלי האהוב אילן, העיר שמשמשת לי בית גם היום. ובנוסף לכל זאת, זו הנציגות הראשונה מזה 25 שנים של כל אצבע הגליל.
אני ניצבת כאן היום, גם בעבור ילדים רבים בגליל ובפריפריה בכלל. אני כאן בכדי לומר לכל הילדים הללו: תחלמו, תחלמו ותחלמו. אל תחששו לשאוף הכי גבוה שרק אפשר. ותפקידי, תפקידנו כולנו כאן בבית הזה, הוא לאפשר להם ולהעניק להם את ההזדמנות השוויונית להגשים את חלומם.
מפלגת כולנו, מפלגה שאני גאה להיות חברה בה, ששמה לה למטרה להוביל רפורמות בדיור ובבנקאות לטובת כלל אזרחי ישראל, חרתה על דגלה גם את מחויבותה לפעול לצמצום הפערים בחברה הישראלית. ובתוך כך אני נושאת היום על כתפיי את האחריות להחזיר את קריית שמונה, הגליל והצפון, למרכז העשייה הציבורית. הגליל שידע במשך שנים רבות מאוד, יחס חם והבטחות מממשלות ישראל לדורותיהן, רק בעתות משבר. אבל גם אז, ההבטחות התנדפו בשגרה שבין משבר למשבר, ורובן הוזנח כמעט לחלוטין.
אמנם אי-אפשר להתעלם מתנופת הפיתוח של תשתיות הכבישים בשנים האחרונות, שבלי ספק מקצרת את זמני הנסיעה בין הצפון הרחוק למרכז הארץ. אבל עם כל הכבוד למרחק הפיזי ולזמנים המתקצרים, הנזקים שיצר במשך שנים המרחק התודעתי בין המרכז לפריפריה, רבים וחמורים באופן שתשתיות הכבישים לבדן לא יכולות לתקנם. הגיעה העת לתשתיות שבלב. כי מהו המרחק התודעתי? זהו אותו מרחק שמתבטא בהיעדר פיתוח וניצול הפוטנציאל של האזור, בהיעדר קשב ממשלתי לאתגרים הייחודיים של הפריפריה הצפונית. זהו מרחק שמקדם חוסר שוויון אזרחי בתחומי חיים בסיסיים כמו רפואה, חינוך, תעסוקה, בריאות, רווחה. מרחק תודעתי שמייצר עיוורון הולך וגובר לזעקה שנשמעת מצפון ומתעלם מהרצון האזרחי להמשיך ליישב ולפתח את הגליל.
כשמדברים על ריחוק שבלב מדברים על החיים עצמם. על ההבדל בין חולה סרטן שסיכוייו לנצח את המחלה הארורה הזו קשורים קשר ישיר למקום מגוריו ולמרחק ממרכז הארץ. הזכות לבריאות היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים. גם בעניין זה, המרחק בין קריית שמונה ואצבע הגליל לבין מרכז הארץ גדול בהרבה מהמרחק הפיזי.
ובזמן שמדברים על קיצור מרחקים ועל רכבות קלות ותחתיות, עדיין לא השכילו לאפשר לחייל צפוני לשוב לביתו בזמן סביר. לעיתים החזרה הביתה אורכת כחופשה עצמה. למה? כי אין מענה מיטבי של תחבורה ציבורית.
אבל יותר מכל, שוויון ההזדמנויות מתחיל בחינוך. הוא מתחיל בחינוך כבר בגיל הרך ועד להנגשה של השכלה גבוהה, איכותית לכולם. לא ייתכן שהשקעה בחינוך לילד בפריפריה היא כשליש ופחות מההשקעה לילד במרכז. מדובר בפער שיקבע את גורלו של דור שלם, נפלא ומופלא, שנולד למציאות בלתי צודקת.
אבל לצד כל אלה, חברים, החלוצים האמיתיים הם אלה המיישבים את מדינת ישראל בצפונה ובדרומה, וזוכים לשרטט את קו הסיכוי של החברה הישראלית. ואתם יודעים, דברים נפלאים קורים שם ואתם לא בהכרח תזכו לשמוע עליהם או לקרוא עליהם בעיתונות היומיומית. ולמה? כי הם רחוקים.
חברים, יש בחברה פערים רבים אבל ראשיתם בפער שבלב, באטימות, ביהירות ובתחושת עליונות תרבותית נטולת כל הצדקה. זהו אותו מרחק תודעתי עליו אני מדברת ועליו אלחם כאן, יחד אתכם, כדי לצמצמו.
יאנוש קורצ'אק אמר: תיקון עולם מתחיל בתיקון החינוך. אמירה זו צריכה להיות נר לרגלינו, כי הכל מתחיל בחינוך. ואני כאן היום בשליחות הילדים מהצפון, מהגליל ומשאר חלקי הארץ, לדאוג להם לחינוך ראוי, להשכלה נגישה, למחיקת הפערים, לתת להם סיבה לחלום הכי רחוק שרק אפשר, ותקווה אמיתית שחלומות מתגשמים.
ומשום שהחינוך הוא נושא מאוד קרוב ללבי, אני פונה אל שר החינוך בבקשה: אל תטלטל את המערכת, תלמד אותה, תייצב אותה, תחזק אותה. תעשה את התהליכים יחד עם הכוחות החזקים והאיכותיים שיש בשטח, ויש כאלה. כי רק כך אפשר להוביל שינוי אמיתי, משמעותי ולטווח ארוך. ובתוך כל זה חשוב לזכור שהכשרת המורים היא נקודת ההתחלה וצריך לחזק גם אותה. כי אחרת, לעולם לא נצליח להדביק את הפער.
ואם יורשה לי, לפני שתיגע ברמת התוכן והפדגוגיה, יש הרבה דברים חשובים ודחופים שצריך לעשות: כמו סוגיית הסייעות בגנים. אם זה בהוספת סייעת ואם זה בהכשרתן, התייחסות לימי החופשה, התייחסות למרחבי הלמידה ועוד. תתחיל שם. זה לבדו כבר ישנה סדרי עולם.
ולסיום, חברים, אני מתבוננת על המליאה ואני רואה פסיפס של 120 חברי ציבור, נבחרי ציבור, שלא כולם כאן כרגע. 120 חברים עם דעות מגוונות ושונות, שבחלקן אף מנוגדות ומתנגשות. כל אחד מאיתנו הוא תבנית נוף ילדותו, הוא מגיע עם מטען חוויות וערכים. אני רואה את הפסיפס של החברה הישראלית ואני מזהה את ההזדמנות שיש לנו לשמש דוגמה לציבור שעיניו נשואות אלינו, לנוער שצופה בנו, ולהראות שלא חייבים להסכים על הכל, אך בכל מצב אנו נשמור על כבוד הבית הזה ומה שהוא אמור לסמל. בית שמייצג את כולם ונותן מקום לכולם.
אני מאחלת לכולנו בהצלחה. תודה רבה.
