ברשות היושב-ראש, שרי החקלאות, התיירות והרווחה, שר החוץ והבינוי והשיכון לשעבר, השר
דוד לוי, חבריי חברי הכנסת, אורחים יקרים, ואחרונים חביבים - תושבי גוש-קטיף היקרים, שהכאב נטוע בלבבות; גיבורים שרובם הלכו והמשיכו למשימות ציוניות של התיישבות בחולות חלוצה, ניצן, חבל-לכיש ועוד - כאב של ציבור עצום.
בלב החממה עמדה ילדה, ובצל העץ ליד הבית, ושאלה למה, כפי ששאל היושב-ראש. ישבתי בבית המשפט העליון כשבע שעות בשעה ש-11 עתירות עלו לפניו על-ידי תושבים שחשו נפגעים, מגורשים, מפונים מבתיהם, או נדרשו להעתיק את קברי יקיריהם, לאבד חיים, לארוז חיים בארגזים, ושאלו: למה? ובמהלך שבע השעות של הדיונים בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז
אהרן ברק, ולידו סגנית הנשיא - זוכר,
דורית ביניש - הסתכלתי עליה; היא לא הרימה ראש שבע שעות, ושיחקה בעט או בעיפרון בידיה.
ובסיום שבע שעות הדיון, שלוו גם באי-יכולת של חלק מהאנשים להחזיק מעמד ובבכי, מיצה נשיא בית המשפט העליון את דבריו בבקשה מנציג הפרקליטות שיציג את עמדת המדינה, והוא התכופף והוציא מתיקו נייר, והקריא מתוכו משפט אחד: מטרת ההינתקות היא להביא למציאות מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית טובה יותר. השופט אהרן ברק דפק בפטיש על השולחן ואמר: העתירות נדחות. 11 שופטים יצאו בגלימות שחורות מן האולם ללא שום הבנה, בניתוק מוחלט מהמציאות, הותירו עותרים בוכים ונבוכים.
במסגרת המאמץ למנוע את הליך ההינתקות, הופענו כאן בכנסת בוועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים בראשות ראש הממשלה שרון, ולידו שרי והפנים, וטענו נגד. וראש הממשלה ביקש משר הביטחון להשיב. במשפט אחד הוא השיב: מוטי יוגב חושב שהטרור יתגבר, ואני חושב שהמצב ישתפר. מאוד מבוסס.
"פתרון לכל מתיישב" - הזכירו פה כבר קודמי - ססמה נבובה של מבצע שנקרא בתחילתו "שבת אחים"; בפועל אני חשתי שהיה ראוי להיקרא, אם לא "איוולת" אז "פשע לאומי".
עשר שנים אחרי והכאב יותר מהכאב על אבל היחיד. 1,600 משפחות איבדו את חייהן, את ביתן, את יישוביהן, ועדיין 350 משפחות ללא בית, מול ביורוקרטיה שבראשה עומדת גם מועצת - או מינהל מקרקעי ישראל ואחרים, שתוקעים למשל את היישוב קרני-קטיף עד היום על שטויות. עשר שנים אחרי, ועדיין 250 משפחות ללא פרנסה ויכולת לחזור למעגל העבודה, ואכלו את כספן על הסיכוי להגיע לבית. ורבים, אפילו מהמבוגרים, לא רק נערים וילדים, שנזקקו לטיפולים פסיכולוגיים, וחשים - - - מנותק.
וצריך לציין מאמצים מאוד גדולים של אנשים רבים, בראש ובראשונה מקרב המפונים, אבל נמצא גם פה השר
אורי אריאל שהוביל, ואחרים, רבים וטובים, ולומר תודה. אבל כשל בוודאי יש פה לאורך שנים, ולא הגענו עדיין לטפל, ובעיקר באלה שלא הצליחו.
ערב ההינתקות - סיפור קטן - זימן מנהל, נדמה לי, לשכת ראש הממשלה דאז, שי בזק, את חבריו, להבין מה קורה בגוש - הוא אישית תמך, עם ראש הממשלה - לבית אמו, אסתר בזק, בנווה-דקלים. בית של שלוש קומות, בכל קומה ג'קוזי, פעם התארחתי בבית הזה, הכרתי אותו. היא בנתה אותו אחרי שהיא פונתה מימית, ואמרה: פה תהיה נחלתנו, פה נזמין את בנינו ונכדינו. השקיעה שם, יחד עם בעלה, השופט בזק זיכרונו לברכה.
והם התייצבו שם כדי לסייר במקומות שצריך לפנות, להכיר על מה מדובר, חברים מהאליטה. ואוכלים ארוחת גורמה, ואומרים לו, בסביבות השעה 21:30: טוב, כבר הבנו שאימא שלך יודעת לבשל ארוחות גורמה, אבל עכשיו קח אותנו לאן שצריך לפנות. הוא אומר להם: את הבית הזה צריך לפנות. זאת אימא שלי, היא אמורה להיות מפונה - הם פשוט לא האמינו למה שהוא סיפר - את החיים ואת הבית הזה.
עשר שנים אחרי, ואני באמת קורא לראש הממשלה, ונמצאים פה נציגי הממשלה, לוודא שוועדת השרים מתכנסת ומקבלת סמכויות - אם זה שר האוצר, אם זה שר הבינוי או השרים הנמצאים פה, שר החקלאות העומד בראש המינהלת היום, ושר הרווחה, חשוב מאוד - ולוקחת סמכויות. ומשאירים לפחות גוף קטן מתוך גוף המינהלת שיוודא שעד אחרון המגורשים יהיה לו - וגם אם זה פתרונות חריגים, כי שם צריך הרבה פתרונות חריגים, גם בעיקר, בדגש, כמו שאמרתי, עם מועצת מקרקעי ישראל. ואת היועצים המשפטיים לשים בצד, עם חוסר הפתרונות, כדי שלפחות את הסאגה הזאת, שנדמה לי שאיננו חלוקים עליה, נביא לפתרונה.
ואני באמת רוצה לשבח את שני האנשים שעשו היום, חברי, את הוועדות בכנסת - חברת הכנסת
קארין אלהרר מיש עתיד, יושבת-ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, וחבר הכנסת דודו אמסלם מהליכוד, יושב-ראש ועדת הפנים - והבטיחו לעצמם ולנו שנבצע ועדות מעקב בתחום שבו אנחנו אחראים על הטיפול הבסיסי הזה למשפחות שלא הצליחו עד היום להגיע לביתן או ליישובים שלא הצליחו עד היום לראות באופק את ביתם.
אותם חולות שוממים, כפי שהזכירו, הפכו לחבלים פורחים. אומר בכל זאת: בתים אפשר להרוס, רוח לא. וכשראינו את נוער גוש-קטיף שר בקולו וברוחו הגדולה, נזכרנו באותם ימים, והדבר הזה מבטיח שגם נשוב כנראה לכל יישוב ונפריח מחדש את אותם חולות, שיהפכו מחדש מבסיסי טילים וטרור ליישובים פורחים ולביטחון ולפריחה, לנו וגם לפלשתינים שסביבנו, לדרום הארץ כולה, לגוש-קטיף ולצפון השומרון. תודה.
