אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. אני יודע שמה שאני הולך להגיד - דברים קשים אולי למשמע לחלק מכם. אז תנו לי לדבר. זה הסיפור שלי, זה הסיפור שלנו מנקודת הראות שלנו.
זו זכות וזו חובה שלי להגיד מה שאני הולך להגיד. בשנת 2005 עתרנו במפלגת
בל"ד נגד תנועת ה
מתנחלים מתנגדי ההינתקות, בשל השימוש שלהם בצבע הכתום, שהיה סימן ההיכר של תנועת בל"ד. אומנם הוויכוח אז היה על הסמליות שבדבר ועל הנזק הפוליטי אשר נגרם לנו בשל השימוש בצבע על-ידי אויבים פוליטיים ואידיאולוגיים, אך זה לא רק העניין הפרקטי של השימוש בסמלים, כי אם ניגוד בין ערכים. אין גוונים של כתום, אדוני היושב-ראש. יש רק צבע כתום אחד המייצג את האמת ואת הצדק. הצבע הכתום, שלאורך ההיסטוריה ייצג ערכי חרות ועצמאות, זכויות אדם וצדק חברתי, מסמל אצלנו בבל"ד את ערכי הלאומיות הפלשתינית המתחדשת, הדמוקרטית, אשר הציגה את החלום ההומני והדמוקרטי לעתיד, הלא הוא מדינת האזרחים, כאנטי-תזה למדינה היהודית ולפרויקט הקולוניאלי הנמשך של הציונות. זו הדרך שלנו להתנגד לכיבוש ולהשתלטות המדינה היהודית על כל אורחות חיינו, ולתיקון יחסי של העוול ההיסטורי שנגרם לנו כתוצאה מהנכבה. ובו בזמן, זהו הפתרון ההומני והאנושי ליהודים ולערבים, שיהיו ביחד ובשוויון אזרחי ולאומי במדינה דמוקרטית אחת.
מנגד, הכתום הדהוי של תנועת מתנגדי ההינתקות מייצג את הצביעות של הכובש והמתנחל, אשר מצד אחד זועק בשל גירושו מביתו ומספר את הטרגדיה האנושית שלו והסבל שבא בעקבותיה, ומצד שני מתעלם טוטלית מכך שהבית נבנה בגזל ובנישול ובכיבוש, ומתכחש לסבלו של העם הפלשתיני אשר גורש בהמוניו מארצו ומולדתו, ואשר עד היום חלקים רבים ממנו חיים במחנות הפליטים.
אדוני היושב-ראש, ביום הזה אני רוצה לדבר על שני ערכים מנוגדים שלעולם לא יתיישבו זה עם זה: ערכי החרות והדמוקרטיה והכמיהה לעצמאות מחד-גיסא, וערכי הקולוניאליזם, הכיבוש וההתנחלות באדמות אחרים לאחר גירושם.
מה אנחנו מציינים היום? איזו עקירה ואיזה עקורים? לא מציינים כאן טרגדיה אנושית אלא ציון פוליטי ציני נגד אקט פוליטי שנעשה. מציינים עשור לעקורי גוש-קטיף. ממתי הכנסת אימצה את הטרמינולוגיה של תנועת המתנחלים האלימה והבלתי-חוקית? מה יותר טבעי מאשר ביטול כל ההתנחלויות בכל השטחים הכבושים, וכמובן הדבר יהיה כרוך בפינוי התנחלויות ובהריסת בתים. אך טבעי היה לתקן את העוול, במוקדם או במאוחר, ולפנות את ההתנחלויות מרצועת-עזה.
השאלה אינה למה עקרו את המתנחלים ברצועת-עזה ממה שנקרא גוש-קטיף; השאלה היא מה עושים עדיין עשרות אלפי המתנחלים בשטחים הכבושים - בירושלים ובגדה המערבית? למה הם לא מצטרפים למפוני ההתנחלויות של רצועת-עזה עד היום, ונשארים אבן נגף בפני כל פתרון שלום צודק?
הפליטים של מוח'יים שאטי, מוח'יים שאבורה, מוע'אזי, נוסייראת, חאן-יונס, דיר-אל-בלח - אלה הם העקורים האמיתיים, אדוני היושב-ראש. וכשאני עולה היום לבמה הזו אני רוצה להעביר מסר ברור. פולשים ומתנחלים שייכים לעם אחד, לעם הכובש, שעדיין ממשיך להנציח את הכיבוש ולהתנחל. אי-אפשר להיות מתנחל ולטעון אחר כך שנעקרת מבתיך. העקורים כאן משתייכים רק לעם אחד - העם הפלשתיני.
