אדוני היושב-ראש, שרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, רשמים פרלמנטריים, אני ברשותכם רוצה להתחיל, קודם כל, בעניין המפונים והטיפול בהם. הייתי, חברי הכנסת, שותף לאחר הפינוי מגוש-קטיף בשדולה, לצדו של חבר הכנסת ממרצ, יחד עם ג'ומס. באמת, עד היום, עד כמה שיכולתי לתת מעצמי עבור אותם אנשים - כי לעקור אנשים מביתם, ולא משנה מה הסיבה, להעביר אנשים מביתם, ובוודאי את מי שנולד וגדל שם, זה לא עניין של מה בכך.
ואין כאן שאלה, חבר הכנסת
איציק שמולי, של מפלגה, של עמדה או של דעה. לא משנה איפה אתה, מי אתה, מאיזו דת אתה - העברת אנשים ממקום היא אירוע טראומטי. אנחנו, מעבר שלנו ממקום למקום הוא טראומה, מתוך רצון, הוא איננו עניין של מה בכך. קל וחומר.
ולצערי אני אומר, אדוני השר
אורי אריאל, שאני יודע שאתה עסקת בזה שנים, אני פשוט באמת לא מבין איך עד היום יש אזרחי מדינת ישראל שגרו בגוש-קטיף, שהטיפול בהם לא הסתיים. ואני לא מתכוון לאלה שכנראה לעולם לא יסתיים בהם הטיפול, ואתה יודע בדיוק למה אני מכוון. אני מדבר בסך-הכל - תמיד יש את אלה שאתה לא תסיים איתם את הטיפול בהם לעולם. למה? ככה, בלי שנרחיב. אבל בשורה התחתונה, כשאני פוגש חלק מהם פה, זה נראה לי לא הגון, לא הגיוני. לכולנו. אני אומר, זה לא משנה, זה לא עניין של עמדה או דעה או מקום פוליטי.
ואני מרגיש במידה רבה גם ככה, אם אני עובר במעבר חד, ואני רוצה שידעו - אף פעם לא הייתי שלם עם ההצבעה שלי בשאלה של גוש-קטיף. אני אומר את הדברים היום כאן בצורה מאוד ברורה. מעולם לא הרגשתי שלם. ואני אומר את זה יותר מכך, חברת הכנסת גלאון: במידה רבה אני מרגיש, חברת הכנסת
מיכל רוזין, אילן, מנואל ומיקי ומי שצופה בנו, שבמידה רבה ההינתקות החד-צדדית יצרה בעיה מאוד מאוד גדולה. אני לא בטוח שהיא הוכיחה את עצמה, למרות שתמיד נגיד: ההיסטוריה הייתה אומרת את זה, מה היה קורה אם לא. ובמידה רבה היא הפכה להיות כלי בידי מי - שלפחות את, אני, אחרים, שמאמינים במשא-ומתן - הפכה להיות כלי בידם מולנו. והעובדות מדברות בעד עצמן, כי בנסיבות האלה - שוב, אני לא יודע להסתכל על הדברים בהיבט ההיסטורי, אבל הדרום זאת לא חגיגה בדיוק, זה לא משהו שאני קם כל בוקר ואומר: וואלה, זו דוגמה ומופת.
כמי שמאמין במשא-ומתן, כמי שמאמין בדרך השלום, אבל לפני כן כמובן בביטחון אזרחי מדינת ישראל, ומאמין באמונה שלמה שזו ארצנו, ויש בה אוכלוסיות נוספות, ונאבק על כך שזו תהיה מדינה יהודית, וזה מה שמנחה אותי במאבק שלי למען השלום, לפחות הניסיון - אני לא בטוח היום, ואומר לכם, אני מתחבט כבר הרבה זמן בשאלה הזאת. ואני אומר לך, חברי
איימן עודה, שאני לא בטוח שהמהלך הזה - כי בסוף אומרים: אנחנו סופרים, חבר הכנסת שמולי, את הכסף במדרגות. ולא היה לנו יום אחד של מנוחה. אז נכון, תמיד אפשר לשבת ולהתחיל לעשות את חשבון הפצמ"רים: כמה פצמ"רים נפלו לפני, כמה פצמ"רים נפלו אחרי, מה היה קורה, כמה פיגועים היו לאורך הגדר, השר אורי אריאל, כמה היו. תמיד אפשר לעשות את זה, נכון. אבל בשורה התחתונה, כשאנחנו מודדים את המעשה - לא יודע.
גם ברמה הצבאית, אריק שרון במעשה שלו, כמי שלא היה לו אמון בערבים - זה לא בא בדיוק ממקום של איזה אידיאולוגיה גדולה, של, חברת הכנסת גלאון, לעשות שלום עם הערבים. בואו נשים את הדברים - לפחות איך שאני רואה אותם היום. ויש לי פרספקטיבה היום. הוא פשוט אמר: תלכו ממני, וה"תלכו ממני" הזה לא עזב אותנו עד היום ולא עוזב אותנו ולא יעזוב אותנו. ואני אומר את זה לא ממקום של הכאה על חטא; אני אומר את זה כאן: אני לא מכה על חטא ולא באתי לעשות עכשיו את ההכאה על חטא. אלא אני אומר לעצמנו - ודרך אגב, אני אפילו לא רוצה להיכנס למהלך איך זה משפיע על תפיסתי לגבי המרחב. אני אמשיך להיאבק על השלום יום-יום, שעה-שעה.
איימן עודה (הרשימה המשותפת):
מה ההבדל בין הסכם השלום עם ירדן ומצרים לבין נסיגה חד-צדדית?
איתן כבל (
המחנה הציוני):
הסכם, הסכם. המילה היא הסכם. איימן עודה, חברי, זה בדיוק ההבדל. כי שם הפקרת את זה לכאוס, לפאודה, כמו שאתם אומרים. זה מה שקרה. עוד לפני שאנחנו מתרוממים לשאלות הגדולות, ומותר להגיד את זה. מותר להגיד את זה. המעשה של הנסיגה - ואני יודע שעד היום יש לא מעט אנשים שדוגלים ומאמינים בעניין של הנסיגה החד-צדדית, ואני אומר: לא, מי שהולך למהלכים כאלה ולא מבין שגם בצד השני יש אנשים, וראוי לשים את האנשים שימשיכו לשלוט שם ולהנהיג ביום שאחרי, עושה עוול לשלום. תודה.
