תודה אדוני/גברתי יושב/ת הראש, שרות ושרים, חברותי וחבריי חברי הכנסת, וחשובים מכל, במחילה, אזרחי ישראל.
הנני כאן. בן לאסתר ו
מאיר אוחנה, שעלו ממרוקו לבנות מדינה. כאן עם
החצי השני שלי אלון, אהוב ליבי. הנני כאן אבא לאלה ולדוד הקטנים, וכמו דוד שניצח את גולית בעמק האלה - כאן כנגד כל הסיכויים. כאן עם כל מי שאני ומה שאני - מה שבחרתי ומה שלא - וגאה באלה וגם באלה. יהודי, ישראלי, מזרחי, הומו, ליכודניק, ביטחוניסט, ליברל ואיש הכלכלה החופשית. מה בא קודם? הכל בא יחד.
כשרודפים יהודי בזעקות "איטבח אל יאהוד" - אני קודם כל יהודי. כשיורים, מחרימים, מסמנים ומגרשים - אני מתנחל. כשמבקשים לטשטש תרבות, להקטין, להעלים - אני מזרחי. כשמוציאים דיבתם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון - אני חייל!
כששכונות שלמות אינן כשהיו וקשישות נאלצות לחיות את שארית חייהן בהסגר ופחד - אני דרום תל אביבי. וכשמראהו החיצוני של אדם הוא סיבה טובה לשנוא אותו, להרחיק אותו משכנות ומתעסוקה - אני יהודי חרדי שאיננו חרד!
כששורפים תינוק חי יחד עם בני משפחתו, לעזאזל, יא אחוואן - אנא מעכום. וכשדוקרים למוות, חברי, נערה צעירה במצעד של אהבה וסובלנות - אני הומו. הומו שלא מייחל ליום שיבוא - אלא קם ומביא אותו! הומו שמבין - שהדגל שאנו נושאים, לסביות הומואים, טראנס ובי - הוא דגל צבעי הקשת - צבעי, חברי לקהילה, לא צבע.
מדינת ישראל, האחת והיחידה, העתיקה והמתחדשת, הקטנה והמיוחדת, היא פלא שאין שני לו. עם שחזר אחרי אלפיים שנות לכור מחצבתו, למקומות בהם נוצר, והצליח - שוב - כנגד כל הסיכויים - לבנות, לחיות, להתעצם.
סיפור קטן. סר
וינסטון צ'רצ'יל, מי שנחשב ובעיני בצדק לגדול המדינאים כשהעולם געש במאה העשרים, בא לבקר כשר המושבות בתל אביב הצעירה. מכיוון שחפה הייתה העיר מצמחיה, וראש העיר מר דיזנגוף ביקש להרשים את השר, הביא עצים ונטעם בשדרות רוטשילד המוכרות לכולנו. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים" אך פרץ בצחוק למראה עץ שקרס וחשף את התרמית. דיזנגוף הנבוך לא ידע את נפשו, אך צ'רצ'יל רק טפח על שכמו ואמר: "מיסטר דיזנגוף, בלי שורשים, שום דבר לא יצמח כאן".
זהו, חברי, האתגר הגדול של הציונות בת דורנו - לספר לדורות הבאים את סיפורה של הארץ המופלאה הזאת שהיא שלנו לא בזכות הכוח, כי אם מכוח הזכות, מכובדי חבר הכנסת בגין, הציטוט ודאי מוכר לך היטב, הוא שייך לאביך, לספר את קורותיו של העם הישן ומלא הגוונים שלנו על תפוצותיו השונות, למה הוגלינו מארצנו - ומדוע שבנו אליה. כי מי שידע את כל אלה, מי שידע שאם טובה ואם רעה, אם קלה ואם קשה, אם זולה ואם יקרה - זוהי ארצו - יצמיח כאן שורשים. אך בלי שורשים, שום דבר לא יצמח כאן.
בוודאי תהיינה בינינו גם מחלוקות, ובוודאי נחווה כאן גם פוליטיקה קטנה ויומיומית של משחקי אופוזיציה-קואליציה שלא תמיד מובנים או מקובלים על כולם, אך אם תרשו לי ברגע החגיגי הזה שלא יחזרו הרבה כמותו לאחל לעצמי דבר מה, יהיה זה לזכור את יומי הראשון כאן, את מה ואיך שבאתי לעשות כאן. אני מאחל את זה גם לכם.
חברי למשכן, בקשו טוב, רדפו טוב - עשו טוב.
ספרי ההיסטוריה נכתבים בעוד אנחנו מדברים והמציאות איננה קופאת במקום - בואו נחשוב באיזה צד של ספרי ההיסטוריה נרצה להיזכר אנו.
תודה.
