כבוד נשיא המדינה, כבוד שרת המשפטים, חברי הוועדה לבחירת שופטים, מנהל בתי המשפט, נשיאות ונשיאים, שופטות ושופטים, השופטות והשופטים המצהירים אמונים ובני משפחותיהם, קהל נכבד.
בחודשים האחרונים מתפרסמים מעת לעת דיווחים בתקשורת אודות רשימת המועמדים לבית המשפט העליון. הפרסומים השונים התייחסו בחלקם להסכמות לכאורה, או לאי-הסכמות לכאורה, בין חברי הוועדה לבחירת שופטים בנוגע למועמדים השונים. לעתים לוו הדיווחים באמירות כאלה או אחרות המיוחסות לשופטים, ביחס לכישוריהם או קשריהם של המועמדים, לאישיותם וכיו"ב.
אף לא אחד מן הפרסומים האמורים בתקשורת בעניין המועמדים השונים היה על דעתם של השופטים חברי הוועדה; ואין לפרש את שתיקתנו כהסכמה לאמור בפרסומים. השופטים חברי הוועדה גזרו על עצמם ביודעין שתיקה בנושא זה, בראש ובראשונה מפאת כבודם של המועמדות והמועמדים וכן כדי שלא לטפח אצל מי מהם ציפיות שאין להן מקום. אין זו משימה קלה להישאר מחוץ לזירת הוויכוחים התקשורתית, בפרט כאשר חלק מהאינפורמציה המופצת על-ידי גורמים שונים אינה נכונה או אינה מדויקת. השופטים חברי הוועדה סבורים שהדיון בעניין יתרונותיהם וחסרונותיהם של המועמדים השונים צריך להתקיים בין חברי הוועדה לבחירת שופטים, ולא בתקשורת.
יש לזכור: להבדיל מהדיון הכללי בוועדה, שאינו חסוי ומתפרסם לאחר כינוסה באתרים של הרשות השופטת ושל משרד המשפטים, הדיון בוועדה בעניין המועמדים הוא חסוי על-פי דין. עקרון זה חייב לחול, לדעתנו, גם על שיחות והתייעצויות בעניין מועמדים, שמקיימים חברי הוועדה.
השופטים חברי הוועדה בדעה כי הבחירה במועמדים לבית המשפט העליון ולכל בית משפט אחר צריכה להיות נקייה מכל שיקול פוליטי ולהתבסס על כישוריהם המיוחדים של המועמדים, על תכונותיהם הטובות ועל מזגם. אני מאמינה כי מבין 27 המועמדים שברשימת המועמדים לבית המשפט העליון, ניתן יהיה להגיע להסכמות על מועמדים מתאימים, לטובת מדינת ישראל ומערכת המשפט כולה.
אתם, שהצהרתם היום, לראשונה או פעם נוספת, "לשמור אמונים למדינה ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - יודעים כי המלאכה הניצבת בפני מערכת המשפט ובפני כל אחת ואחד מכם אינה פשוטה כלל וכלל. כמאמר התלמוד, "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". שמעו קצת על העבדות: במהלך שנת 2016 (לא כולל חודש דצמבר) נפתחו בכלל מערכת בתי המשפט 747,739 תיקים, ונסגרו 748,711 תיקים. בתקופה זו נסגרו אפוא יותר תיקים משנפתחו, אולם לצד זאת התקיימו 834,269 דיונים והוגשו 2,668,846 בקשות. כן, 2,668,864 בקשות. ואם אנו מצליחים לעמוד בים התיקים הנפתחים, הדבר הוא בזכות שופטי ישראל המקדישים ימים ולילות למלאכת השפיטה.
ומן העבדות - אל החרות. בתחילת השבוע, ציינו מעבר לים - בארצות הברית - אירוע מכונן בהיסטוריה של החרות. לפני 151 שנים, ועוד יומיים, ב-18.12.1865 אומץ התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהורה על ביטולה של העבדות ברחבי ארצות הברית. על משמעותו המשפטית וההיסטורית של התיקון ה-13 - בתקופת הרקונסטרוקציה שעליה בישר, ובימינו אנו - נכתבו ספרים על גבי ספרים. אני מבקשת לנצל את ההזדמנות, ולהעלות על נס, היבט אחד הנלמד ממנו, וגם זאת כמובן מנקודת מבטנו הישראלית. אני מבקשת לדבר עמכם על הערך המשותף והחשוב לכולנו כשופטים - החרות.
החרות היא מערכיה היסודיים של הדמוקרטיה. "והחרות - ידענו כולנו - היא מן היושבות ראשונה במלכות".
1 לאורך השנים, עוגנו החירויות השונות ופותחו בפסיקתם של בתי המשפט. כך, למשל, עמד השופט לנדוי, כבר בשנת 1951, על מעמדו של חופש המצפון והפולחן כאחת מחירויות הפרט המובטחות "בכל משטר דמוקרטי נאור".
2 ושנתיים מאוחר יותר, בשנת 1953, התייחס השופט אגרנט בפרשת קול העם הנודעת ל"חשיבותה המכרעת" של הזכות ה"עילאית" ל
חופש הביטוי.
3 ברוח זו נקבע לגבי חופש התנועה כי מדובר ב"זכות טבעית, מוכרה, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דימוקרטי".
4 וכל זאת - רק בעשור הראשון לתקומתה של מדינת ישראל.
על תפיסת יסוד זו של חירויות הפרט חזרו בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשם, בפסיקה ענפה. אכן, מִקום המדינה ועד היום נתפס חופש הביטוי בפסיקה כניצב בנדבך העליון של זכויות היסוד וכ"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה. כאז כן עתה, זכאי כל אדם לחיות באמונתו ולעבוד את אלוהיו על-פי דרכו ועל-פי הכרתו, ועל רשויות המדינה לשקוד על כך שאיש לא יירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה.
אולם בטרם כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992, היה מקורן של חירויות הפרט הלכתי. מצב זה השתנה, כאמור, עם כינונו של חוק היסוד. חוק היסוד העניק לחירויות הפרט שעוגנו בו מעמד חוקתי. משמע שפגיעה בהן אפשרית רק בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה. החרות האישית עוגנה בחוק היסוד כזכות עצמאית,
5 ואילו חופש הביטוי, חופש הדת והמצפון וחופש התנועה בתוך ישראל, שהזכרתי קודם, לא הוכרו כזכויות עצמאיות. עם זאת, הן הוכרו כזכויות-בת הנגזרות מהזכות לכבוד האדם,
6 ולפיכך, בהיבטים הקשורים בקשר ענייני הדוק לכבוד האדם, גם הן בעלות מעמד חוקתי על-חוקי. לגבי חופש הביטוי, למשל, הפסיקה חזרה וקבעה כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהזכות לכבוד האדם. כך, לדוגמה בפרשת המפקד הלאומי, הזדמן לי לציין כי הוא מהווה "מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות".
7 ובמקום אחר ציין השופט ריבלין כי:
8 "חירות הביטוי היא אם החירויות (...). היא הראשונה להיפגע אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. עמה יחד נופלות החירויות כולן. נפילתה מסמלת את קץ קיומו של כבוד האדם". כך נפסק גם לגבי חופש הדת והמצפון, והדברים ידועים.
כבר הרחבתי "במידה העולה על הנדרש", ועל כן אחתום את דברי באיחולי הצלחה חמים לכם חברי, השופטות והשופטים החדשים, והשופטות והשופטים המוקדמים במדרגות השיפוט. ברכותי ותודתי למשפחות המלוות אתכם.
