ברצוני להקדיש את דבריי היום לביקורות שנשמעות מעת לעת בנושא הסדרי הטיעון הנערכים ע"י הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כאשר נערך הסדר טיעון בתיק עם פרופיל ציבורי גבוה - כמעט מיידית אשמע את הסיסמאות הידועות והשחוקות מוטחות לכל עבר - הפרקליטות היא רחמנית מדי; מפלה לטובה מיוחסים ואישי ציבור; פועלת במשוא פנים; מקלה עם עברייני מין; ועוד כהנה וכהנה.
מי שמקשיב לביקורת זו יכול להתרשם כאילו הפרקליטות היא גוף שמטרתו ושאיפתו היא להקל עם הפושעים, ללכת לקראת עבריינים ולסכל את המלחמה בפשיעה. מדובר בסיסמאות ריקות מתוכן, שאינן הוגנות ולצערי במקרים רבים, אלו שמטיחים אותן אינם רואים לנגד עיניהם את התמונה המלאה ואת השיקולים המקצועיים אותם שוקל כל פרקליט המטפל בתיק פלילי. אנחנו פועלים אך ורק לפי שיקולים מקצועיים בעת שאנו בוחנים כל תיק ותיק. שאיפתנו היא להילחם בפשיעה תוך מתן מענה מיטבי לדעתנו לאינטרס הציבורי.
הפרקליט הוא איש מקצוע ואני מדמה זאת למנתח בחדר ניתוח והדבר היחיד שצריך להנחות אותו הוא השיקול הרפואי. מה שעומד לנגד עיניו הוא ניסיון לפעול לפי האינטרס הציבורי - על-ידי מיצוי הדין עם הנאשם. כל שיש לנו בעת קבלת ההחלטות שלנו - מהקטנה ועד הגדולה ביותר - הוא המצפן המקצועי שלנו.
בעת בחינת האפשרות לכריתת הסדר טיעון נשקלים שיקולים רבים ועלינו לתת לכל אחד מהם משקל מתאים. לא תמיד קל להסביר זאת לציבור, אך בפורום נכבד זה אבקש לייחד את מילותי לנימוקים שונים שבגינם אנו עורכים הסדרי טיעון.
הנימוק הראשון נוגע לוודאות ההרשעה. כידוע, כתב אישום מוגש רק כאשר אנו סבורים שקיים "סיכוי סביר להרשעה". עם זאת, גם כשקיים סיכוי כזה, עדיין יש סיכוי לזיכויו של הנאשם מסיבות שונות - ובעיקר עקב חסרים ראייתיים, שכן כידוע, כדי להרשיע אדם נדרש השופט להחליט כי הוא אשם - מעבר לכל ספק סביר. מדובר ברמת הוכחה גבוהה מאוד וקשה להשגה. סיכון מסוג זה נתפס בעינינו כסיכון לא פשוט - מדובר באפשרות שהאינטרס הציבורי ייפגע, אם אדם שביצע עבירה יצא זכאי. זו עלולה להיות פגיעה חמורה בערכי הצדק אותם אנו מקדשים ולמענם אנו נלחמים יומיום. לפיכך, לעתים, אנו מסכימים להסדר טיעון שבמסגרתו הנאשם יודה ויורשע, ובמקביל, אנו נתחייב להסתפק בעונש שייקבע מראש. כמובן שאנו נערוך הסדר כזה רק במקרה שאנו משוכנעים כי הנאשם ביצע את העבירה. אם איננו משוכנעים בכך, חובתנו היא לחזור מכתב האישום, ואיננו מהססים לעשות זאת במקרים המתאימים.
באותם מקרים בהם נערכים הסדרים מטעמים אלו, אכן, ייתכן שניאלץ לשלם מחיר בגובה העונש שיושת על הנאשם. אך אל לנו לשכוח כי יש ערך רב בהטלת העונש במועד סמוך יחסית למועד ביצוע העבירה.
במקרים אחרים, הסיבה לכריתת ההסדר היא דווקא הרצון להתחשב במידה המרבית בנפגעי העבירה. אומנם הפרקליטות מייצגת את המדינה ולא את נפגעי העבירה, אך ככלל אנו שוקלים גם את הרצון להגן ככל הניתן על נפגעי העבירה ובמידת האפשר אנו משתדלים להתחשב ברצונם. לעיתים, קורבנות העבירה הם המעוניינים העיקריים בעריכת הסדר טיעון, כדי שייחסך מהם הצורך להעיד. פעמים רבות, במיוחד בתיקי עבירות מין, הצורך במתן עדות, הכרוך בהיחשפות לחקירה נגדית נוקבת של סנגורים, עלול לעורר אצל נפגע/ת עבירת מין טראומה נוספת ומבוכה עצומה. במקביל, חוסר יכולת או רצון להעיד מצד נפגע עבירה, עלול אפילו להוביל לזיכוי. הכלי של הסדר הטיעון מאפשר לנו שלא להעמיס מתחים נפשיים נוספים על נפגעי עבירה שאינם מעוניינים להעיד, ומהצד השני, כלי זה מאפשר בכל זאת להביא להרשעה ולמצות את הדין עם הנאשם.
שלישית, חשוב לזכור את החשיבות הציבורית הרבה שיש ללקיחת אחריות והודאה מצד נאשם, וזאת בפרט כאשר מדובר באישי ציבור ודמויות בעלות השפעה וסמכות. יש קהלים בהם אם איש הציבור לא יודה, ימשיכו לצעוק "הוא זכאי, הוא זכאי". הסדר טיעון משיג תוצאה זו, מה שאין כן - לעיתים - בתיק שמתנהל, אף אם מסתיים הוא בהרשעה.
נימוק רביעי ומרכזי מאוד לעריכת הסדרים, עניינו בחסכון עצום במשאבים ובעובדה שהמערכת תקרוס כליל אם כל המשפטים ינוהלו עד תומם. אכן, אם המדינה תחליט לשלש או לרבע את מספר התובעים והשופטים, ייתכן כי ניתן יהיה להסתדר בלא הסדרים אלה. אך כל עוד לא מבוצע צעד זה, פשוט אין מנוס מעריכת הסדרים, כפי שמקובל במדינות רבות ברחבי העולם.
לא בכדי ציין בית המשפט העליון כי, ואני מצטט, "אין צריך לחזור ולמנות כל אותן פרשות חמורות של שחיתות ציבורית, אנשי ציבור שכפרו מכל וכל באחריותם וניהלו משפט ארוך, יקר ומייגע, עד להכרעת דין מרשיעה של בתי המשפט לדרגותיהם. לא הודאתם הביאתם אל מאחורי סורג ובריח, אלא פסיקתו של בית המשפט - על כורחם - ולא הרי זה כהרי זה. המשאבים שבניהול משפטים שכאלה אינם עניין של מה בכך, עניין שפוגע מערכתית בעשיית הצדק במועדוֹ בתיקים אחרים שממתינים לתורם, כשאת המחיר הכבד משלמים הציבור ויחידיו".
חייבים להבין שבכל הנוגע לניהול תיקים פליליים, הזמן שלוקח לנהל תיק אחד משפיע על מצב הטיפול בתיקים האחרים הממתינים לתורם, וככלל, ניהול משפט ארוך מונע או למצער מעכב עשיית צדק בתיקים רבים אחרים שממתינים לתורם. אם במקום 10 תיקים עם "צדק מושלם", נצליח למצות את הדין ב-100 תיקים שיקדמו את הצדק גם באופן פחות מושלם, המשמעות היא לדעתי, שהצלחנו טוב יותר במטרתנו להשיג יותר צדק רוחבי.
אבקש לתת כמה דוגמאות שימחישו את דבריי.
לאחרונה עלה לכותרות הסדר הטיעון שכרתנו עם השופט יצחק כהן. במקרה זה, שיקול מרכזי שעמד לנגד עינינו היה הרצון למנוע מהמתלוננת את הצורך לעלות לדוכן העדים ולהעיד על העבירה שביצע בה השופט. לא בכדי המתלוננת הסכימה להסדר אליו הגענו. בנוסף, התחשבנו כמובן ברמת הענישה הנוהגת בבתי המשפט במעשים ברף חומרה דומה. אכן, בית המשפט דחה את הסדר הטיעון, ואנו מכבדים את החלטתו. עם זאת, כל ניסיון להציג את הסדר הטיעון כניסיון להקל עם הנאשם מפאת מעמדו בעבר. זה טיעון מופרך לגמרי! הרי כידוע, איננו מהססים לפעול גם נגד חשודים בדרגים הבכירים ביותר בכל שלוש הרשויות. ואגב, מי שהורה לפתוח בחקירה נגד השופט ופעל להעמדתו לדין - היו אותה פרקליטות ואותו יועץ משפטי לממשלה שערכו עמו את ההסדר.
בהקשר זה אציין גם את פרשת הרב
יונה מצגר, בה הכריע לאחרונה בית המשפט העליון בפסק הדין ממנו ציטטתי בפניכם קודם לכן. גם במקרה זה הגענו להסדר טיעון עקב מגוון שיקולים- ובכללם השיקול הראייתי. אכן, בית המשפט המחוזי החליט לפסול את הסדר הטיעון אליו הגענו עם הרב מצגר, אלא שבית המשפט העליון החליט לאחרונה להפוך החלטה זו, בקובעו פה-אחד כי "לא נפל פגם בשיקוליה של התביעה בהגיעה להסדר טיעון עם המערער. מכלול הקשיים והשיקולים... ובראשם הקשיים הראייתיים עליהם הצביעה המדינה... הודאתו המוקדמת של הנאשם; וכן לקיחת האחריות והחרטה הנלמדות מכך בנסיבות העניין - מובילים למסקנה כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנוכחי, לא היה מקום לדחות את הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים...".
אתן דוגמה בולטת יותר - התיק נגד הרב ברלנד. גם שם הגענו להסדר, בין היתר כדי לחסוך לקורבנות העבירה את הצורך להעיד, וגם שם הותקפנו בגין ה"הנחה" כביכול שעשינו לו במסגרת ההסדר, תוך שנטען כאילו רצינו ללכת לקראתו בגין מעמדו.
התקפה זו היא תמוהה ביותר. במשך כשלוש שנים השקענו מאמצים עילאיים בהגעה להסגרתו של הרב ארצה, תוך שפעלנו כדי להשיג מטרה זו במדינות רבות וביניהן מרוקו, הולנד ודרום אפריקה. אילו באמת רצינו להקל עם רב זה, האם היינו משקיעים מאמצים שכאלה כדי להביא להסגרתו? התשובה לכך ברורה מאליה. אנו פעלנו בנחישות כדי להביא להעמדתו לדין, והצלחנו בכך. ההסדר נחתם שכן חשבנו כי הסדר זה מאזן כהלכה בין כלל השיקולים.
דוגמה נוספת, עניינה בפרשת עורך הדין
נבות תל-צור, שנגדו הוריתי לפתוח חקירה פלילית. לאחר בחינת התיק לעומק, הגענו למסקנה כי הנסיבות הספציפיות בתיק -- מעלות קושי משפטי ראייתי ממשי. לכן, לאחר בחינת חומר הראיות ושקילת האינטרס הציבורי בניהול הליך פלילי, מצאנו כי אין מקום להעמידו לדין פלילי אך יש מקום להורות על העמדתו לדין משמעתי. לפי ההסדר אליו הגענו, עו"ד תל-צור יורשע בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, והוא יושעה ל-12 חודשים. מדובר בסנקציה חריפה, הטומנת בחובה גם פגיעה כלכלית קשה. אני סבור כי תוצאה זו נותנת ביטוי הולם לאינטרס הציבורי ומוקיעה את מעשיו של עו"ד תל-צור במישור המשמעתי. כל טענה כאילו הקלנו עמו בשל היותו עורך דין ובשל מעמדו, היא השמצה חסרת יסוד, שכן אנו הורינו על החקירה. הנושא נתון בבג"ץ ועל כן לא ארחיב בו, אך כל שאמרתי עתה הוסבר בהרחבה לבית המשפט".
