המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין; חבריי שופטי בית המשפט העליון; נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, השופטים
מאיר שמגר,
אהרן ברק,
דורית ביניש ו
אשר גרוניס; שופטי בית המשפט העליון בדימוס; שרת המשפטים; היועץ המשפטי לממשלה; פרקליט המדינה; הסניגור הציבורי הארצי; ראש לשכת עורכי הדין; מנהל בתי המשפט; נשיא בית הדין הארצי לעבודה; נשיאי בתי המשפט ונשיאי בתי הדין לעבודה; שופטות ושופטים; אורחנו, שר המשפטים לשעבר של קנדה, ידידי פרופ'
ארווין קוטלר; עורכי דין ואנשי אקדמיה; חברים ובני משפחתו של המשנה לנשיאה רובינשטיין; מכובדי כולם.
היום הוא יום פרישתו של המשנה לנשיאה רובינשטיין מבית המשפט העליון. מקובל באירועים אלה כי עלי לדבר על אלי - ואל חשש: כך אעשה מיד - אך קודם לכן, אני רוצה לדבר על עצמי; כלומר, על הצער שאני חשה עם פרישתו של אלי. אלי ואני מכירים קרוב לארבעים וחמש שנה. רעייתו מרים ואני חלקנו בזמנו חדר קטנטן בפרקליטות המדינה במשרד המשפטים. דרכינו הצטלבו כשכיהנו זו לצד זה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ושבו ונפגשו כאן, בבית המשפט העליון, למשך שלוש-עשרה שנים, כשבשלוש השנים האחרונות היה אלי המשנה לנשיאה. ישבנו יחד במאות הרכבים. לאורך העשורים שמרו גם משפחותינו על קשרי ידידות, וחברותינו לא תיפסק עם הפרישה מכס השיפוט - לא זו של אלי, ולא זו שלי - ואולי יהיה לכולנו יותר זמן לחברים.
לאורך השנים שאנו מכירים, השתאיתי פעם אחר פעם מהידע המקיף של אלי בתחומי דעת רבים, מחוש ההומור הבלתי נדלה שלו - שאף סייע רבות לפתרון משברים שונים - ומיכולתו לעשות בבת אחת מספר דברים. מאז ומתמיד הוא נתפס בעיני כעילוי, וכבר הזכרתי זאת בטקס השבעתו למשנה בבית הנשיא. הפרידה, אפוא, היא קשה.
אכן, אלי הוא שופט מעולה, רודף צדק, מחפש תמיד את דרך הפשרה. ניסיונו העשיר היה לנו לנכס. לא אחזור כאן שוב על הרשימה הארוכה של התפקידים המורכבים שמילא אלי לאורך הקריירה המשפטית הארוכה והענפה שלו, אך אזכיר שבכולם - במשרד הביטחון ובמשרד החוץ, כמזכיר הממשלה וכיועץ המשפטי לממשלה, וכמובן גם כשופט - בכולם היה אלי עובד ציבור, משרת הציבור.
לפעמים נשמעת הטענה כאילו שופטים יראי שמיים וחובשי כיפה הם "שופטים שמרנים". כבר נזדמן לי לא אחת לעמוד על כך שאין זה ראוי לתייג שופטים כ"שמרנים" או "אקטיביסטים" או לצאת מהנחה מוקדמת כי שופט זה או אחר יפסוק בצורה מסוימת. תמהתי תמיד על ניסיונות תיוג אלה, שכן הנחה מוקדמת מעין זו אינה ריאלית והניסיון מלמד כי במקרים לא מעטים לא ניתן לחזות מראש את תוצאתו של פסק דין. זאת, משום שהשופט מכריע לא על סמך דעותיו ועמדותיו האישיות כי אם על-פי מיטב הכרתו את הדין ובהתבסס על התשתית העובדתית שהניחו בפניו הצדדים - והדין נגזר מן העובדות. אלי הוא התגלמות תפיסה זו. הוא יהודי ירא שמים בכל הווייתו, אך אין קפדנית כפסיקתו בהגנה על שלטון החוק ועל זכויות האדם, גם בסוגיות של דת ומדינה.
כזה, למשל, הוא פסק דינו בעניין מניעת גישה למקוואות ציבוריים למתגיירים מהתנועה הקונסרבטיבית ומהתנועה הרפורמית.
1 באותו מקרה החליטה המועצה הדתית בבאר שבע למנוע מהתנועה הקונסרבטיבית ומהתנועה הרפורמית לעשות שימוש במקוואות שבתחומיה לשם עריכת טקסי גיור על ידן. לאחר שמאמצים חוזרים ונשנים למצוא פתרון מעשי לסוגיה העלו חרס, ציין "בפנינו מקרה הממחיש היטב את האופן בו טענות עקרוניות נתקלות במציאות מעשית (...) באופן שנמנע פתרון פרגמטי".
2 על התנהלותה של המועצה הדתית כתב כי היא "אינה עולה בקנה אחד עם חובתה של רשות מינהלית לפעול בשויון בכל פעולה מפעולותיה (...). מרגע שהקימה המדינה מקואות ציבוריים והעמידה אותם לרשות הציבור - לרבות לצרכי גיור - אין היא יכולה לנהוג מדיניות של אֵיפָה וְאֵיפָה (...) בשימוש בהם ".
3 פסק דין זה לא היה חריג בנוף פסיקתו של אלי. כבר בשנת 2007, שנים אחדות לאחר שמונה, דן בהחלטת הרבנות הראשית שלא להתוות מדיניות ארצית אחידה בעניין כשרותה של תוצרת חקלאית לקראת שנת השמיטה שקרבה ובאה.
4 הרבנות הראשית - כך כתב - "היא גוף מינהלי, הכפוף לכללי המשפט המינהלי (...) החלטות גוף מינהלי צריך שיתקבלו בהליכים ראויים, ויהיו סבירות ומידתיות".
5 באותו עניין, נפלו פגמים הן בתהליך קבלת ההחלטה
6 הן בהחלטה לגופה - במיוחד בכך שדובר בנושא ארצי שהסדרתו צריכה להיות כלל ארצית
7 - ומשכך נפסלה.
ברוח זו כתב בעתירה בעניין קווי האוטובוס שבהם הונהגה הפרדה בין נשים לבין גברים:
8 "כדי להבהיר את הדבר למי שהדברים אינם ברורים לו נאמר: מפעיל תחבורה ציבורית (כמו כל אדם אחר) אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן עליהן לשבת באוטובוס רק משום היותן נשים, או מה עליהן ללבוש, והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה (...). האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אשה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס (...)? האם אין כל אדם הגון, חילוני, דתי או חרדי מבין זאת בחינת פשיטא?"
9 ולפני חודשים ספורים, עת קבע כי בית הדין הרבני הגדול אינו מוסמך לקיים דיון בערעור על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי, אותו הגיש אדם שלא היה צד להליך המשפטי מושא הערעור,
10 הזכיר מושכלות יסוד: "סדרי הדין הם אמצעי שנועד להבטיח את עשיית הצדק. הם מבוססים על הצורך ביציבות משפטית ומאפשרים לנהל את ההליך המשפטי ביעילות (...), ובענייננו חשובה לא פחות - ההגינות".
11 כמתחייב מקוצר הזמן והיריעה, לא הזכרתי אלא שבריר ממכלול פסיקתו של אלי. מי שמכיר את אלי ואת פסיקתו ודאי לא הופתע מפסקי הדין שהזכרתי, אולם יש בהם משום המחשה לכך שלא ניתן לדעת מראש כיצד יפסוק שופט בסוגיה כזו או אחרת, ואפילו היה הוא שופט חובש כיפה, אף השופט אינו יכול להבטיח מראש לאיש - גם לא לעצמו - כיצד יפסוק, אלא רק שיפסוק על-פי הדין ובאופן אוביקטיבי.
בפסיקתו - כמו גם בכתיבתו העיונית, ובכל אורחותיו - יצק אלי תוכן בביטוי "יהודית ודמוקרטית", ולימד את הסובבים אותו כי אין מדובר באוקסימורון; כי היהדות והדמוקרטיה אינן משקפות גישות מונוליטיות, אלא עושר רעיוני. לא זו בלבד שאין סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית, אלא ששתי מערכות הערכים משלימות זו את זו לכדי שלם אחיד והרמוני. הרמוניה זו בין "היהודית" ו"הדמוקרטית" - אותה מגלם אלי - היא ייחודה של מדינת ישראל.
אלי היקר, בשמי ובשם שופטי ישראל, תודה מקרב לב על שנים רבות של עשייה משפטית לטובת הציבור בישראל. תודה על תרומתך לקידום ולפיתוח המשפט הישראלי. לקראת הפרק החדש בחייך, אאחל כי יהיה מוצלח לפחות כמו הפרקים שקדמו לו. אני מאחלת לך שתקדיש את הזמן לכתיבה או שתנצל את הפנאי לחזור לתחביבים ישנים, אך אני מכירה אותך היטב, אלי, ואני יודעת שאף שהגעת לגיל פרישה, מהר מאוד תשוב ותמלא שליחות ציבורית. את הזמן הפנוי, שאני מקווה שבכל זאת יהיה לך יותר ממנו, תבלה עם משפחתך, עם מרים, עם הדסי, חגית ושלומית - לדאבון הלב, שרי הלכה מעמנו בשנה החולפת, אך הנה כאן אתנו באולם אביגיל ואחינועם, שכמו שמורה הציור על דלת לשכתך גם היא כבר שופטת כמו סבא - ועם כל נכדותיך ונכדיך, שאני יודעת כמה הם יקרים לליבך.
