התכנסנו כאן לדיון ציבורי בשיטת בחירתו של נשיא בית המשפט העליון. אני מבקשת לציין כבר בפתח דברי, כי שרת המשפטים עצמה הבהירה בשבוע שחלף כי הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון תהיה השופטת
אסתר חיות. לאור דבריה אלה ולאור הדברים שנאמרו עוד קודם לכן בפומבי על-ידי חברי הוועדה לבחירת שופטים, רוב חברי הוועדה, ואני מקווה שכולם, יתמכו בבחירתה של השופטת אסתר חיות כנשיאה הבאה של בית המשפט העליון. אני סבורה שהעיתוי לעיסוק בשאלת הסניוריטי אינו מתאים. עדיף היה לקיימו - אם בכלל - במועד רחוק בעבר או במועד שלאחר בחירתה של השופטת חיות. את הדיון היום יש לראות מכל מקום כדיון עקרוני המנותק מעניינים פרסונליים.
אני מבקשת לדבר בזכותה של שיטת הסניוריטי, הנהוגה בישראל מיום הקמתה. לפי עקרון הסניוריטי, בעת פרישתו של נשיא מכהן, השופט בעל הוותק הרב ביותר בבית המשפט העליון מתמנה כנשיא הבא. עקרון זה מקובל בישראל מזה כ-70 שנה. לאורך העשורים שיטת הסניוריטי - הוכיחה עצמה כראויה. לא אעיד כמובן על עצמי, אך בהחלט ניתן לומר כי עשרת הנשיאים שכיהנו לפניי מילאו את תפקידם נאמנה, במקצועיות רבה וביושרה, והכל מתוך תחושת שליחות ציבורית.
בית המשפט הינו מוסד מקצועי ואוביקטיבי, הזוכה לאמון ציבורי רחב ומשמש כמקום מבטחם של בעלי-דין מכל קצות הקשת הפוליטית. בית המשפט אף זוכה להערכה רבה בעולם כולו. אישי ציבור ונבחרי ציבור מתגאים ברחבי העולם במעמדו האיתן של בית המשפט העליון ובפסיקותיו. במציאות זו "כל המשנה - ידו על התחתונה". עלינו לזכור גם כי מי שאומר "לא" היום לשיטת הסניוריטי, עלול לגלות מחר כי בעצם אמר "לא" למועמד המועדף על ידו.
נמנעת תחרות ומחנאות פנימית העצמאות השיפוטית היא יסוד חשוב והכרחי בדמוקרטיה הישראלית. קיומה מותנה בהסדרים משפטיים המסוגלים לאפשר אותה. הסניוריטי הוא אחד מאותם הסדרים חשובים אלה. הסניוריטי מבטיח כי מרגע ששופט מתמנה לבית המשפט העליון הוא מגיע לפסגת השיפוט העליונה ואינו נדרש להתמודד על תפקידים שיפוטיים. כתוצאה מכך - נמנע הצורך של שופטים לזכות בתמיכתם של חברי הוועדה לבחירת שופטים, ובהם פוליטיקאים, לצורכי קידום. כתוצאה מכך - נמנעת תחרות ומחנאות פנימית בבית המשפט העליון. כפי שציין הנשיא ברק:
"דווקא הניתוק מהצורך להיבחר לעיתים מזומנות הוא שמנתק את השופט מהצורך ליתן ביטוי לרוחות השעה, והוא שנותן לו את היכולת והעוצמה לתת ביטוי לערכי עומק, העשויים לעיתים להיות בלתי פופולריים". עקרון הסניוריטי שומר, אם כן, על אי-תלותו של השופט ועל עצמאותה המוסדית של הרשות השופטת כולה.
אם תבוטל שיטת הסניוריטי, ייפגע גם אמונו של הציבור במערכת המשפט. הרשות השופטת מסוגלת לבצע את תפקידה כראוי רק אם הציבור מאמין כי השופטים פועלים מתוך עצמאות מלאה. אם תבוטל שיטת הסניוריטי עשוי הציבור לחשוש ששופטי בית המשפט העליון מכריעים באופן מסוים על-מנת למצוא חן בעיני חברי הוועדה לבחירת שופטים ובעיני פוליטיקאים.
כיצד הפסיקות ייתפסו בעיצומם של כל הסימפוזיונים על הסניוריטי בשבועות האחרונים, שבתי והרהרתי עם עצמי האם רצונו של שופט פלוני להתקדם לתפקיד הנשיא עלול יהיה להשפיע על שיקול דעתו ועל פסיקותיו. אני מקווה ומאמינה ששופטי בית המשפט העליון לא יטו את פסיקותיהם כדי לשפר את סיכוייהם להיות נשיא בית המשפט העליון. אני סומכת על השופטים.
ואולם, הנקודה שמטרידה אותי נוגעת למראית העין ולאמון הציבור בבית המשפט העליון. הנקודה שצריכה להטריד את כולנו היא כיצד פסיקותיהם של שופטי בית המשפט העליון ייתפסו בעיני הציבור, אם שופטי בית המשפט העליון יהיו מצויים ב"מרוץ" לתפקיד הנשיא. כיצד ייראה בעיני הציבור פסק-דין שדוחה עתירה חוקתית בסמוך למועד הבחירה בנשיא?! כיצד תיתפס בציבור הסכמה של שופטים המועמדים לנשיאות לפסק-דין של שופט החבר בוועדה לבחירת שופטים?! שינוי השיטה יפגע במראית פני הצדק ובביטחון שההכרעה השיפוטית חפה מכל שיקול אישי.
מעבר למניעת פוליטיזציה או חשש לפגיעה באמון הציבור, עיקרון הוותק משקף ניסיון שיפוטי בבית המשפט העליון - שהינו קריטריון מקצועי ואוביקטיבי המונע לזות שפתיים. שיטת הסניוריטי לא חלה רק בבחירת נשיא בית המשפט העליון. היא נוכחת בכל היבטי חיי היום יום של בית המשפט: בבחירת שופטים שישמשו כראשי הרכבים; בשיבוץ השופטים להרכבים מורחבים; ואפילו בזכות לבחור חדרים שבהם יושבים השופטים וצוותיהם.
הכנסת גילתה את דעתה שיטת הסניוריטי הפכה כאמור ברבות השנים למנהג שאין סוטים ממנו. מובן עם זאת כי לכל כלל עשויים להיות חריגים. כך ארע פעם אחת בעבר: המשנה לנשיאה ריבלין ויתר מיוזמתו על המינוי כנשיא משום שאם היה מתמנה, הייתה כהונתו נמשכת שלושה חודשים בלבד.
המשנה לנשיאה ריבלין לא מונה למרות הסניוריטי בשל אופק כהונה קצר מאוד. כפי שהעיד על עצמו - במקום "המשנה לנשיאה" הוא הפך ל"משנה לנשיא" שהחליף את הנשיאה ביניש - הנשיא גרוניס. עם זאת, ברירת המחדל נותרה כשהייתה - מינוי נשיא לפי הוותק. הרקע למינוי השופט גרוניס כנשיא מעיד על כך: בתחילה, בשנת 2007 נקבע בתיקון לחוק בתי המשפט הידוע בשם "חוק הקדנציות", שנעשה בתקופת השר פרידמן, כי לשם מינוי של נשיא בכל הערכאות נדרש אופק כהונה של שלוש שנים לפחות. לפי חוק הקדנציות, השופט גרוניס לא יכול היה להתמנות כנשיא כיוון שהיו חסרים לו כחודשיים למילוי אופק כהונה זה.
חסר זה בא על פתרונו בתיקון נוסף לחוק בתי המשפט משנת 2012 הידוע בכינוי "חוק גרוניס". חוק גרוניס ביטל את דרישת אופק הכהונה המינימלי לנשיא של בית המשפט העליון - שלמעשה לא יושמה אפילו פעם אחת - ואיפשר את מינויו של השופט גרוניס כנשיא. בכך גילתה הכנסת את דעתה כי ככלל יש לשמור על הסניוריטי.
לא רבים יודעים כי מי שיזם את חוק גרוניס היה שר המשפטים דאז, פרופ'
יעקב נאמן ז"ל. הוא סיפר על כך בספרו האוטוביוגרפי. במהלך זה ביקש פרופ' נאמן לתמוך בעקרון הסניוריטי, כפי שציין בישיבת הוועדה לבחירת שופטים שבחרה בשופט גרוניס כנשיא: "עקרון הסניוריטי נשמר מאז קום המדינה. זהו עקרון חשוב מאוד. דווקא בחירה זו [בשופט גרוניס - מ.נ] מדגישה את חשיבות העיקרון הזה". היום נשמע שרי משפטים בעבר ובהווה בקולם. את קולו של פרופ' נאמן המנוח ניתן אפוא למנות על צד המצדדים בעיקרון הסניוריטי.
אלמלא חוק גרוניס הייתי מכהנת ככל הנראה כנשיאה קרוב לשש שנים. הנשיא גרוניס ואני מונינו לבית המשפט העליון באותו יום אך הוא מבוגר ממני בכשלוש שנים. אולם לא היה בלבי דבר על החזרת המצב לקדמותו. סברתי אז - וכך אני סבורה גם כיום - שזהו הדבר הנכון לעשותו. כיהנתי כמשנה לנשיא גרוניס ויחסי העבודה בינינו היו מצוינים. עבדנו יחד בכבוד הדדי, בידידות ובלויאליות מוחלטת. בזמנו כיבדתי את עקרון הסניוריטי וגם כיום - כשאני מסיימת את כהונתי - אני סבורה שראוי לדבוק בעיקרון זה. יש לזכור כי גם הוועדה לבחירת שופטים בהרכבה הנוכחי בחרה לאחרונה בשופט ג'ובראן כמשנה לנשיאה בהתאם לעקרון הסניוריטי. ראוי להבהיר כי כלל הסניוריטי ככלל מחייב חל אך ורק על נשיאי בית המשפט העליון והמשנה לנשיא ולא על נשיאי הערכאות האחרות.
אחזור ואדגיש: אם זה לא שבור, מה יש לתקן?! שיטת מינוי השופטים בישראל בכלל, ושיטת מינוי נשיא בית המשפט העליון בפרט, הוכיחה את עצמה כאמור כשיטה האפשרית הטובה ביותר המתאימה לתנאי הארץ.
מחטיאים את הבנת התפקיד אין לכחד: שיטת בחירה המבוססת על סניוריטי אינה מושלמת. אין שיטת בחירה שהיא מושלמת. אבל ההנחה היא שלבית המשפט העליון מתמנים מלכתחילה שופטים מעולים שבמעולים, שבאמתחתם גם כישורי משפט וגם כישורי הניהול הדרושים. כל אדם שמתמנה כשופט בית המשפט העליון הינו בעל פוטנציאל למלא את תפקיד הנשיא.
יש האומרים כי שיטת הסניוריטי איננה מבטיחה כי ייבחר כנשיא בית המשפט העליון המנהל הטוב ביותר למערכת. טענה זו מחטיאה להבנתי את הבנת תפקידו של הנשיא. הנשיא הוא ראש הרשות השופטת; במובן זה תפקידו דומה לתפקידי ראשי הרשויות האחרות - ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. תפקידו לייצג את הרשות השופטת כלפי חוץ ולהתוות לה מדיניות. ככל שהדברים נוגעים לפסקי-דין, לקולו של הנשיא אין משקל עודף. הכרעות שיפוטיות בהרכב נופלות לעתים על-פי רוב או מיעוט. נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם, ואני בכללם, מצאו עצמם לא אחת במיעוט. אולם הנשיא הוא מנהיגה המוסדי של המערכת. אין הוא עוסק ביום יום של הניהול ואת כישוריו כמנהל יש לראות בפרופורציה הראויה להם. תפקידו שונה מתפקיד נשיאי בתי המשפט המחוזי, השלום ואף העבודה.
הושמעה טענה שלפיה ממילא השופטים נבחרים מלכתחילה על-ידי הוועדה לבחירת שופטים שבין חבריה יש נציגות לפוליטיקאים, ולכן ממילא קיימת מעורבות פוליטית במינוי. טיעון זה מחטיא נקודה חשובה: לאחר ששופט מתמנה לבית המשפט העליון הוא מיצה למעשה את מסלול הקידום שלו ומכאן ואילך עצמאותו השיפוטית בבית המשפט העליון היא מלאה. לעומת זאת, אם מינויו כשופט בית המשפט העליון לא יהווה סוף פסוק, תישמר תלות מסוימת בגורם הממנה.
יש מדינות בהן השופטים בוחרים יש הטוענים כי שיטת הסניוריטי מרוקנת מתוכן את סמכות הוועדה לבחירת שופטים, ולא היא. הוועדה לבחירת שופטים כמוסד היא זו שבוחרת מלכתחילה את השופט שעתיד להתמנות כנשיא בית המשפט העליון. כאשר הוועדה מתכנסת היא מודעת היטב לשאלה אם השופט המתמנה יכהן בעתיד כנשיא אם לאו. יש לזכור שבחירת שופט לבית המשפט העליון מחייבת הסכמה של שבעה מתוך תשעת החברים בוועדה - שרים, חברי כנסת, חברי לשכת עורכי הדין ושופטים. אני עצמי כיהנתי כחברה בוועדה שמינתה בישיבה אחת ארבעה שופטים לבית המשפט העליון ששניים מהם צפויים, לפי מבחן הסניוריטי, לכהן בעתיד כנשיאים. הדבר היה ידוע היטב לכל חברי הוועדה שהשתתפו בישיבה.
אמנם, השיטה הקיימת מקנה לעתים השפעה לוועדה מסוימת לטווח ארוך, אך אין בדבר שום פסול. הוועדה היא מוסד והבחירה נעשית על ידה. שמעתי טענות על כך ששופטים אחרים בבית המשפט העליון לא הסכימו להצגת מועמדתם לתפקיד הנשיא. זה נכון. הדבר נובע במקרה הקונקרטי מכך שהשופטים כולם סבורים שהשופטת חיות היא היא המועמדת המתאימה והראויה. וככלל - אנו השופטים מכבדים את הכרעתה של הוועדה לבחירת שופטים שבחרה בעבר מי תהיה הנשיאה של בית המשפט החל מאוקטובר 2017.
יש הטוענים כי רק בישראל נהוגה שיטה זו. ראשית, אין זה נכון. במדינות נוספות עיקרון הסניוריטי הוא שיקול משמעותי בבחירה בנשיא בית המשפט. במדינות העולם ישנן מגוון שיטות בחירה - אין רק שיטה אחת העומדת למול שיטת הסניוריטי. זאת ועוד, ישנן מדינות שבהן השופטים בוחרים בעצמם את הנשיא, ללא כל מעורבות של גורמים חיצוניים, אלו הן דנמרק, איטליה וספרד. מכל מקום, לא ניתן להסיק מסקנות משיטת הבחירה לנשיא במדינה מסוימת בהתעלם ממכלול האיזונים והבלמים הנהוגים בה. במשפטנו עצמאותו של נשיא בית המשפט העליון - ולמעשה של מערכת המשפט כולה - משקפת עיקרון דמוקרטי בסיסי של הפרדת רשויות. הגברת המעורבות הפוליטית בהתנהלות הרשות השופטת ובדרך מינויו של נשיא בית המשפט העליון תפגע בעיקרון זה ותכרסם באמון הציבור בבתי המשפט.
פוליטיזציה של בית המשפט העליון - תפגע בעצמאותו, בהפרדת הרשויות, וביכולתו של בית המשפט להגן על זכויות האדם בישראל.
אכן - קל להרוס, קשה לבנות. כך בהקשר זה וכך בהקשרים אחרים. אין צורך ואין הצדקה לפגוע בשיטה הנוכחית.
