בישראל של 2017, מדינה שמשטרה החוקתי הוא מארג שתי וערב של זכויות פרט, ללא כל התייחסות בחוקי היסוד שלה להיותה מדינת הלאום של העם היהודי - הפכה הציונות לשטח המת של המשפט. שאלות הנוגעות לה כלל אינן רלוונטיות.
אתגרים לאומיים הם נקודה משפטית עיוורת, שעל-פי התפיסה המקובלת היום, לא אמורים לבוא בחשבון, ובוודאי שלא להכריע כשמולן עומדות שאלות הנוגעות לפרט.
שאלת הרוב היהודי אינה רלוונטית בשום מקרה' היא לא רלוונטית כאשר אנחנו מדברים על המסתננים מאפריקה שהשתכנו בדרום תל אביב והקימו בה עיר בתוך עיר, תוך דחיקת תושבי השכונות, ותגובת מערכת המשפט בישראל היא פסילה (ופסילה חוזרת) של החוק המבקש להתמודד עם התופעה..
יכול להיות שלו הרעיון הציוני היה מונח אתמול באופן אמיתי על השולחן הפסיקה אתמול הייתה נראית אחרת...
היא גם לא רלוונטית כאשר משימה ארוכת שנים כמו ייהוד הגליל, שליוותה אותנו מאז ראשית הציונות, ננטשת בפסק דין קעדן..והכל בשם מערכת של הגנה על זכויות פרט.
מערכת זכויות הפרט בישראל היא עניין שהוא כמעט מקודש בעיניי, אבל לא כשהיא מנותקת מכל הקשר. לא כשהיא מנתקת את עצמה מהייחודיות הישראלית, מהמשימות הלאומיות שלנו, מהזהות שלנו, מההיסטוריה שלנו, מהאתגרים הציוניים שלנו.
הציונות אינה צריכה להמשיך, ואני אומרת כאן – גם לא תמשיך, לכוף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט המפורשת באופן אוניברסלי ובדרך המנתקת אותה מדברי ימי הכנסת ומהיסטוריית החקיקה שכולנו מכירים.
...מאז מהפכת הזכויות, הפסקנו לראות את עצמנו כקהילה, כגוף שאומנם מורכב מפרטים שונים, אך יש לו תפיסת עולם לאומית ושאיפות משותפות המאחדות אותו. כמעט שאיבדנו את היכולת לומר "אנחנו"... הייחוד הלאומי שלנו הפך סמל חלול וכלי ריק – התעצבנו כמערכת של מיליוני יחידים.
מערכת המשפט בישראל הפסיקה באותה השעה להשתתף במלחמה על עצם קיומה של המדינה ועל יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה.
רק מהפכה מוסרית ופוליטית בסדר גודל דומה לזו שחווינו בשנות התשעים, כזו שתעניק אישור מחודש להישגי הציונות ועמדותיה המרכזיות מאז ראשיתה, תוכל להפוך את המגמה הבעייתית.
'חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי' שנעביר במושב הקרוב של הכנסת עושה בדיוק את זה. הוא שינוי כולל. הוא מהפכה מוסרית ופוליטית. הוא פרדיגמה חדשה ביחס לכל מה שעברנו בחצי היובל האחרון. הוא מעביר את הציונות ויסודות הזהות הכי בסיסיים והכי עמוקים שלנו מהשטח המת של שיטתנו המשפטית למקום הנכון והמתאים להם - תחת הזרקור המרכזי.
זכויות תפסקנה להיות עניין המיובא לכאן בארגזים הנפרקים מאוניות בנמל לפי מפרט שנקבע מראש באופן לא ידוע, ולפי הזמנה שלא אנחנו, החברים בכנסת ישראל, נציגי הציבור בישראל, חתומים עליה...זכויות היסוד ישובו ויהיו עניין הנטוע באופן עמוק בשיטתנו הייחודית.
המתנגדים לחוק סבורים כי חוק יסוד המבליט את ערכינו הלאומיים והציוניים יהפוך אותנו לפחות דמוקרטיים. אני, לעומתם, רואה בזכויות הפרט שהכנסת הכירה בהן - אמת לאמיתה, וכך גם בערכים הלאומיים והציוניים שלנו. ואני יודעת שאמת אחת לא יכולה לסתור אמת אחרת.
על לבת קיומן של הזכויות - אין חולק, אלא שהצדקתן של הזכויות, מבחינת היקפן, עוצמתן ודרך עיצובן, טמונה דווקא בכך שהן נטועות עמוק בשיטתנו הייחודית...הן שבות ומצדיקות את עצמן משום שהכנסת בישראל והדמוקרטיה שלנו בחרו להכיר בהן.
הבחירה שלנו בזכויות, העיצוב שלנו אותן כשהוא נעשה בהקשר הישראלי, ומתוך מודעות למכלול האתגרים הלאומיים והציוניים, הם שמקדשים אותן.
שאיפתי היא לראות את ישראל כמדינת לאום חזקה ומשגשגת העומדת בהבטחתה לקיומו והצלחתו של העם היהודי, ולצד זה מעניקה בפועל את כל אותן זכויות הפרט להן התחייבה במגילת העצמאות, המסמך המכונן הכי גדול של האומה שלנו - לכלל אזרחיה: יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים. ובעניין חובתנו זו כמובן שאין, ולא יכולה להיות, מחלוקת פוליטית.
