אני מודה לכם על שהזמנתם אותי להציג את עמדתי בנושא של הוותק השיפוטי, ומשהוזמנתי נעניתי להזמנה ברצון. אני מקווה שהניסיון שצברתי כנשיא, 11 שנים, וכשופט בבית המשפט העליון, 28 שנים, יתרמו להעשרת הדיון החשוב הזה היום.
בדבריי הקצרים אני בעצם אחזור על הדברים שאמרה הנשיאה ואין בהם חידוש. לעניין ההיבט המשפטי הפורמלי, אני אצמצם את עצמי ולא אדון בנושא של המנהג - זה מנהג, לא נוהג חוקתי - אלא אתמקד בהיבט של המשפט המינהלי.
לדעתי דינה של המסורת ארוכת השנים בעניין המינוי של הנשיא ומשנהו - כל מה שאני אומר על הנשיא חל גם על המשנה - על-פי הוותק, דינה כדין הנחיה פנימית של הוועדה. על-פי כללי המשפט המינהלי אין לסטות מהנחיה מינהלית אלא אם קיים טעם מיוחד; אלא אם כן ישנה תשתית ראייתית של עובדות כדי להצדיק סטייה מהעמדה שהוועדה נקטה. וזאת הגישה שתאפיין את עמדתי.
מצד אחד קיימים שיקולים בעד, ואני מקבל שגם קיימים שיקולים נגד. אני רוצה להציג את השיקולים בעד ואני רוצה להציג את הפתרון שלי לשיקולי הנגד.
אם כן, על השיקולים בעד דיברה כבר הנשיאה, ואני רק אומר אותם בקיצור. כלל הוותק פעל מאז הוקמה הוועדה, ובמשך יותר מ-60 שנה הוא פעל יפה. אני חושב שלא היה כישלון שניתן להצביע עליו. כל נשיא עמד בפני בעיות שאפיינו את תקופתו והתמודד עמן בהצלחה.
רבותיי, זאת אתם צריכים לדעת: תפקידו של נשיא בית המשפט העליון אינו מתבטא במשקלה הפורמלי של פסיקתו. לעניין פסק דין, דין הנשיא כדין כל שופט.
אשר לסמכויות השיפוטיות שהוזכרו פה, למשל משפט חוזר או דיון נוסף, עקרונית כל שופט יכול להחליט בהן וכך אפילו נוהגים הלכה למעשה. אני כמעט לא החלטתי בשאלות האלה, פיזרתי את זה בין השופטים השונים.
אשר לסמכויות מינהליות של חיי יום-יום, כפי שאמרה כבר הנשיאה, הם מתנהלים בצורה אחרת. מה הוא אפוא הייחוד של הנשיא? הייחוד של הנשיא הוא בכך, ואני מסכים עם מה שאמרו קודמיי, שהוא בראש המערכת השיפוטית. במסגרת זאת אחד מהתפקידים העיקריים שלו הוא הבטחת העצמאות של הרשות השופטת כרשות והבטחת העצמאות האישית והמוסדית של כל שופט ושופט. עליו להגן עליהם מפני השפעות הבאות מבחוץ. תפיסת היסוד של התפקיד של הנשיא היא שהנשיא מהווה חיץ בין השופט לבין הפוליטיקאי, בין השופט לבין העיתונאי ואף בין השופט לבין השופט שממונה עליו. תפקיד זה של נשיא בית המשפט העליון חשוב הוא וחלילה מלפגוע בו.
כלל הוותק אפשר לכל נשיא לממש היבט זה של תפקידו כנשיא. בהסתכלות לאחור ניתן לומר, אם כן, כי התכונות האישיות והבדיקות הקפדניות שעבר אדם שהתמנה לשופט בבית המשפט העליון עשו אותו גם כשיר להתמנות כנשיא וכמשנה. כלל הוותק הבטיח כי הוותק השיפוטי מביא עמו ניסיון, רגישות והערכת השופטים ישראל, היודעים כי תפקיד הנשיא לא הוטל על מישהו משום שהוא נושא חן וחסד על הרשויות הפוליטיות.
ביטול כלל הוותק עשוי להביא לידי כך שהציבור יזהה את הנשיא החדש או את משנהו עם הרשויות השלטוניות שהביאו לבחירתו. ביטול כלל הוותק יביא לפוליטיזציה של תהליך בחירת הנשיא, והפוליטיזציה הזאת תביא לפגיעה במעמדם וביכולתם למלא את תפקידם.
שנית, כלל הוותק משקף את אחת המסורות החשובות המאפיינות את פעולתו של בית המשפט העליון בישראל. רוב ההחלטות הלא שיפוטיות המשפיעות על חיי היום-יום שלנו בבית המשפט העליון מתקבלות על-פי הוותק. שמירת המסורת הזאת, חשובה היא. היא מקרינה יציבות והמשכיות ומנחילה מורשת של התנהלת שיפוטית.
שלישית, העצמאות של כל שופט בבית המשפט העליון מובטחת בין השאר בכך שאדם שהתמנה לשופט של בית המשפט העליון יודע כי הוא הגיע לפסגת דרכו כשופט. אין הוא נאבק עוד על דרגה נוספת או על טובה נוספת. מעמדו כשופט נקבע עם היבחרותו, זה סוף הדרך, לא תחילתה. עצמאות זאת נפגעת בעיני הציבור כאשר כל שופט של בית המשפט העליון עשוי לראות עצמו כמועמד לנשיא וצריך לפעול אצל הרשויות הנוגעות בדבר לקבל את הסכמתן.
רביעית, כלל הוותק שומר על יחסי עבודה תקינים בין השופטים לבין עצמם. אין תחרות פנימית על תפקיד הנשיא והמשנה. ביטול כלל הוותק עלול לשבש את יחסי העבודה הראויים המאפיינים את בית המשפט מאז ומתמיד.
רבותיי, שמעתי את שרת המשפטים ואחרים, ומקובל עליי שקיימים טיעונים נגד כלל הוותק. אני מקבל אותם ואני לא מזלזל בהם כלל ועיקר. ותשובתי העקרונית היא זאת: כאשר שמים על כף המאזניים את היתרונות של כלל הוותק, אין בשיקולי הנגד כדי להצדיק את נטישתו של הכלל. ניסיון של 60 שנה, מסורת משפטית, מניעת פוליטיזציה והבטחת ניקיון הדעת ביחסי עבודה בין השופטים - כל אלה יחד, במציאות הישראלית הם בעלי משקל כבד, המתגבר על שיקולי הנגד. היתרונות בהמשך שיטת הוותק עדיפים על פני סיכוי לשיפור בהגשמת התפקיד שיתקבל על-ידי ביטול שיטת הוותק.
על כן נקודת המוצא צריכה להיות הכלל הקיים בדבר הוותק. השיקולים הנוגדים, אין בהם כשלעצמם לבטל את עצם קיומו של הכלל. עם זאת, לפי דעתי, כלל הוותק על-פי תוכנו הוא, על-פי התכלית המונחת ביסודו, מכיר במצבי קיצון מיוחדים בהם לא ראוי לנקוט בכלל הוותק. זה איננו כלל שאסור לסטות ממנו, זה איננו כלל שאם סוטים ממנו הכלל הלך לאיבוד. על כן, במקרה קונקרטי עשויים להיות שיקולים נוגדים שהם כבדי משקל, שיהיה בהם כדי להצדיק סטייה מכלל הוותק. אני מקבל את זה.
כך למשל, אם המועמד הוותיק אינו רוצה בתפקיד, אין להכריח אותו ויש לדלג עליו. והיה לי בעניין הזה ויכוח גדול בשעתו עם השופט כהן, אחרי שהנשיא לנדוי פרש. הנשיא כהן היה השופט הוותיק אבל הוא לא רצה את התפקיד הזה, היה לו בסך-הכל שנה וכמה חודשים והוא לא רצה. ושמגר ואני ושר המשפטים דאז, כולנו לחצנו עליו, "לא, יצחק, לא, הֱיה נשיא". הוא קיבל את דין התנועה והיה נשיא מצוין כמובן.
כמובן זאת לא הנקודה הראשונה. למשל, אם לשופט הוותיק נשארה תקופה קצרה בת מספר חודשים בלבד, שבגדריה הוא לא יוכל לממש את התפקידים העיקריים שלו, יש מקום לסטות מכלל הוותק. אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים - כמו שהיו במקרה של חברי הטוב - שלא לעשות את זה. וכבר הוזכרה הדוגמה של השופט ריבלין, שהודיע שעל שלושה-ארבעה חודשים הוא מוותר, ואני חושב שיפה עשה הנשיא ריבלין.
אלה לא החריגים היחידים, אני מקבל שיכולים להיות חריגים נוספים. אבל זאת הנקודה שלי: השיקולים המצדיקים סטייה מכלל הוותק צריכים להיות במסגרת כלל הוותק והם צריכים להיות מיוחדים למקרה ספציפי. עליהם להראות כי במקרה נתון קיימת הסתברות גבוהה שהשופט הוותיק יתקשה למלא את תפקידו. על הטוענים כך להישען על תשתית ראייתית מוצקה, על טעמיהם להיות ענייניים, סבירים ומידתיים, והנטל המוטל הוא כבד.
כך, רבותיי, נהגנו מאז קום המדינה; כך, אני חושב, ראוי לנהוג גם בעתיד. עלינו לשמור ולהגן על מערכת בתי המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון ונשיאו ומשנהו בפרט. משום שרבותיי, הבה נזכור: אם לא נשמור עליהם, הם לא ישמרו עלינו. תודה.
