תודה רבה, אדוני היושב-ראש, מכובדיי כולם. אני מניח שכדרכי אומר דברים שבקונצנזוס, אז מן הסתם יהיה קל מאוד לכולם לשמוע ולא להתפרץ והכול יהיה רגוע.
אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר. בואו נראה איך מתנהל הדיון המכור הזה כאן, כשגברתי הנשיאה פותחת את דבריה בלבשר לנו ששרת המשפטים הודיעה שהנשיא הבאה תהיה חיות. במאמר מוסגר אומר שאמנם היא לא צריכה את ההסכמה שלי, אבל בעיניי היא ראויה מאוד.
קצת אחר כך עומד ראש לשכת עורכי הדין, שאני מוכן לחתום על כל דבריו המלומדים, ומודיע לנו שללשכת עורכי הדין יש עמדה וכך גם יפעלו שני נציגיה בוועדה - בניגוד מוחלט לחוק, כפי שציין קודם פרופ' פרידמן.
אנחנו עוסקים עכשיו בלב לבה של מערכת אכיפת החוק, ואם יש מערכת שהיה מצופה שתפעל לפי החוק ולפי הנוהל ולא בסטנדרט כפול, זו המערכת הזו. וכאשר המערכת הזו מרשה לעצמה לפעול כפי שהיא פועלת, אני חושב שבמידה רבה מאוד היא מאבדת את הלגיטימציה, או שומטת את השטיח מתחת ללגיטימציה שלה לדרוש מאחרים לפעול על-פי החוק.
אני גם מתפלא על הניסיון לייצר כאן איזה מצג שווא כאילו הכל בסדר במערכת המשפט, "לא שבור אז לא מתקנים". אני בורר את מילותיי, אבל אני מזהה לא מעט סדקים במערכת. לא אומר שברים, אבל כן מזהה סדקים במערכת. נתחיל מאמון הציבור. לא בכדי כל מי שביקש לשבח את המערכת הפליג אל מעבר לים ודיבר על מעמדו של בית המשפט העליון מעבר לים. אבל איש לא דיבר על מעמדו כאן פנימה ועל אמון הציבור - ותכף נדבר על היחס בין אמירות מופשטות לבין אמירות פרקטיות מעשיות.
אמון הציבור בבית המשפט העליון מתרסק בצורה דרמטית בשני העשורים האחרונים. אמרת קודם, עורך דין מרידור, שבתקופתך התווכחו על הכל חוץ מעל בית המשפט. מה שהשתנה זה לא הציבור, מה שהשתנה זה בית המשפט. אתה הרי לא באמת יכול להשוות בין בית המשפט שלפני עידן שמגר לבין בית המשפט שאחרי עידן ברק. זה מה שהשתנה.
אבל יותר מאשר אמון הציבור, שנמצא בצניחה; אני חושב - ואני אומר את זה בלי להתבייש - התנהלותו של בית המשפט כלפי שתי אחיותיו לרשויות השלטון היא בעייתית מאוד, בלשון המעטה. עקרון הכיבוד, חבריי, נעלם כלא היה. זהו אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר, שעליו הושתתה מערכת היחסים המורכבת - שתמיד הייתה מורכבת - בין שלוש הרשויות האלה. אני בשנתיים וחצי שאני כאן חבר כנסת, אני רואה התנשאות וזלזול. וזה בא לידי ביטוי לא רק בפסיקות, אלא גם בהתייחסות, ברטוריקה. האם בית המשפט מכבד את הכנסת? האם הוא מכבד את הממשלה? האם הוא מכבד את חברי הכנסת, ה"פוליטיקאים", שאוהבים כל כך לסנוט בהם? האם הוא מכבד את שרי הממשלה? אפילו באותם המקרים החריגים שהם באים להופיע בפניו. מזל - או חבל - שאי-אפשר לצלם את היחס. תראו איך מכבדים כאן, וטוב שכך, את הנשיאה, את המשנה ואת הנשיא לשעבר. אבל האם פוליטיקאים שמגיעים לדיונים בבית המשפט זוכים לאותו יחס מכבד? ברור שלא. ומי שיגיד שכן לא אומר אמת. ואת הדברים האלה אני רוצה לתקן. ומותר לי לתקן. מותר לנו, וגם חובתנו, לתקן.
אני גם מתקשה להבין את הניסיון לצייר איזו תמונה אידיאלית של מה שקורה בתוך בית המשפט, כאילו זה איזה אי-של ענייניות נטולת פניות, אינטרסים ואינטריגות. גם כאן, למה אני צריך לדבר? אני פשוט אפנה את כולם ל"העליונים", ספרה של נעמי לויצקי, וגם לספרו של פרידמן. הרי פרופסור ברק לא מינה לבית המשפט העליון את... בשל שיקולים פוליטיים. כך שפוליטיקה יש לא רק בבניין הזה.
כאילו שאם רק נייצר איזו מעורבות פוליטית אז הכל יהיה בוקה ומבולקה. כי עכשיו יש לנו איזה מערכת של מלאכים, לא בני אדם, ואין להם אגו ואינטריגות, וחשבונות וכו', אלא הכל ענייני ואך ורק לשם שמיים, ואם חלילה וחס יהיה איזה מגע קל של הבית הזה, של הכנסת, כל ההליך כולו יתלכלך. זה לא המצב, חברים, זה רחוק מלהיות המצב. הלוואי וזה היה מצב.
אני גם מוכרח לומר, פרופסור ברק, עם המון... אני אומר כאן גילוי נאות: אני בלעתי בשקיקה את פסקי הדין שלך, גם בתואר הראשון וגם בתואר השני. הם באמת מלאכת מחשבת. אבל קצת מוזר לי לשמוע מאדוני את הדבקות במסורת שהתקבעה, כאשר אדוני הוא מגדולי המהפכנים במדינת ישראל. יום-יום שעה-שעה ביצעת כאן מהפכות. נדמה לי שאתה ציטטת את השופט זמורה באחד המאמרים שלך על כך ש-"אמת ויציב - אמת עדיף". אבל כשנוח נצמדים למסורת שהתבססה כאן במשך הרבה מאוד שנים. לו הייתי שומע את זה מאיזה רב חרדי שמרן במאה שערים - ניחא. אבל לשמוע את זה ממי שכל כולו זה מהפכה אחת גדולה?
עכשיו, בואו נדבר על השיטה. שימו לב, זו שיטה שהולכת במערכת המשפט במדינת ישראל: לוקחים מושגים פרקטיים, ריאליים.
שימו לב לשיטה איך לוקחים מושגים פרקטיים, אמתיים, שקיימים כאן בעולם המעשה והופכים אותם למושגים ערטילאיים, רעיוניים, והופכים את המשמעות שלהם ב-180 מעלות. "האינטרס הציבורי" - יש דבר כזה. יש ציבור, הוא כאן, הוא לפנינו. יש לו אינטרסים. הוא בוחר פעם בכמה שנים נבחרי ציבור שאמורים לשקף עבורו, לממש עבורו, את האינטרס שלו. אם הוא ירגיש שהם לא מממשים את האינטרס שלו אז הוא יחליף אותם. וכאן באים והופכים את המושג "אינטרס ציבורי" למשהו ערטילאי, כאשר מי קובע מהו האינטרס הציבורי? השופטים. היום זה כבר היועץ המשפטי לממשלה, זה אפילו לא השופטים.
"אמון הציבור". דיברנו קודם על ההתרסקות בסקרים. יושבים פה ומדברים שעתיים בשם אמון הציבור במערכת, ולא רואים... אנחנו כנראה לא מדברים לא אותו ציבור. אז אולי זה חוזר חזרה לאמירה של הציבור הנאור, אדוני. אבל אם הציבור הוא לא משהו אבסטרקטי, הוא לא איזה משהו רעיוני, אם אמון הציבור זה משהו מאוד פרקטי, איך אפשר לומר שהמערכת לא שבורה ולא צריך לתקן אותה?
עכשיו, הוועדה לבחירת שופטים, אצל גברתי הנשיאה היא כבר הפכה ל"מוסד". אין ועדה שיש בה חברים שנבחרים, פלוני ואלמוני, אלא זה "מוסד". המוסד בוחר. חברים, זאת שיטה לא הגיונית. החוק במדינת ישראל קבע פרוצדורה מאוד ברורה, וכבר אמרתי קודם, אם בארזים נפלה שלהבת...לו היה גוף אחר במשפט המינהלי שהיה ממלא את חובתו לשקול את השיקולים כפי שאתם דורשים היום מהוועדה לבחירת שופטים, בית המשפט היה פוסל את החלטתו לא במאה אחוז אלא בשלוש-מאות אחוז.
פרופסור קרמניצר ומרידור ציטטו את בגין על עליונות השופטים. רק שכחתם דבר אחד: האיזון בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת היה בנוי על זה שמצד אחד הרשות השופטת נהנית מעליונות מכיוון שיש לה את המילה האחרונה, אבל מצד שני מערכת היחסים הזאת אוזנה בצורה מאוד ברורה דרך המגבלות על זכות העמידה. זאת אומרת, בשונה מהכנסת והממשלה, שיכולים ליזום תהליכים, להיות אקטיביים, בית המשפט הוא פאסיבי. וכך יצרנו איזון: מצד אחד נתנו לבית המשפט את המילה האחרונה, אבל מצד שני בית המשפט לא יוזם. וכאשר אדוני פתח את בית המשפט לרווחה לעותרים ציבוריים - והרי אין סוגיה במדינת ישראל שאין מישהו שיש לו בה אינטרס - אז האיזון הזה הופר, אז אין כבר הבדל; בית המשפט הוא יוזם והוא עוסק בכל סוגיה, בדיוק כמו שתי הרשויות האחרות. אז אל תצטטו לי בבקשה את בגין; אתם רוצים לחזור לבגין? אני חותם על זה בשתי ידיים. בואו נחזור לבית המשפט של תקופת בגין, של לפני עידן שמגר, של בית משפט שמרן, סולידי, עם עקרון כיבוד, שיש לו.
אז בואו נחזור לבית משפט שיש בו מגבלות על זכות עמידה ויש בו את דוקטרינת השפיטות המוסדית ועוד כהנה וכהנה אלמנטים מרסנים שהוא נוטל על עצמו - ואז גם אני מוכן לתת לבית המשפט את המילה האחרונה.
ניסן, דקה, אני מגיע לעניין. אני אומר בצורה חד-משמעית: במצב הנוכחי, שבו בית המשפט נטל לעצמו את הסמכות לא רק לעסוק בהגנה על זכויות, שעל זה אין ויכוח, אלא גם להכריע בשאלות ערכיות ופוליטיות שנמצאות במחלוקות ציבוריות עזות, במצב הזה אני בהחלט רוצה מעורבות פוליטית, ואינני מתבייש לומר את זה. בעיניי זה שבר, ואת השבר הזה אפשר וצריך לתקן. שוב, אם בית המשפט עסוק רק בליישב סכסוכים ולפתח משפט ובהגנה על זכויות במובן הכי פרטי של המונח, אז אין הכי נמי. אבל כשבית המשפט הפך לשחקן מרכזי בהכרעות ערכיות במדינה המורכבת שלנו, כאשר הוא נטל לעצמו את הסמכות להיכנס לתוך המגרש הזה, אז בוודאי שלנו כנבחרי ציבור ולציבור עצמו יש מה לומר על צביונו, על זהותו ועל האופן שבו הוא יתנהל.
ובין היתר, למי שזה נורא עניין אותו, שיטת הסניוריטי היא כמובן חלק מזה. אנחנו רוצים לקבוע את זהותו של נשיא בית המשפט העליון. בעיניי העובדה שהוא צריך לדפוק חשבון היא לא דבר שלילי, היא דבר חיובי מאוד. כאשר אדם משחק במגרש הוא צריך להתחשב ביתר השחקנים האחרים; לא יכול להיות מצב שכל השחקנים צריכים להתחשב אחד בשני אבל יש איזה שחקן אחד שלא מתחשב באף אחד. עכשיו, הוא משחק על המגרש. אם הוא לא היה חלק מהשחקנים על המגרש זה היה בסדר גמור, אבל הוא הפך את עצמנו לשחקן, ומרגע זה הוא חלק מהשחקנים במגרש, ולכן אני לא רואה שום פסול במעורבות פוליטית, ואני מעריך שזה יקרה.
