יותר מדי שנים שהשיח בישראל ביחס לחוק-יסוד
כבוד האדם וחירותו מתנהל מתוך כדור פורח.
הכדור הזה המריא לשמיים לפני למעלה משני עשורים, ומאז הוא משייט בגובה של 10,000 רגל מעל האדמה. משם, ורק משם, מתנהל כיום הדיון החוקתי.
מהגובה הזה נוח לנהל דיון בסוגיות הגדולות שהחוק הזה מעורר ולהתווכח עליהן מבוקר עד לילה.
על הצורך בהסדרת היחסים שבין רשויות השלטון, על גבולותיה הלגיטימיים של הביקורת השיפוטית ועל יכולתה של הכנסת להתגבר על פסילתם של חוקיה.
ובכל זאת - כשהדיון בחוק החשוב הזה מתנהל, במשך כל כך הרבה שנים, אך ורק דרך הפריזמה של המבנה המשטרי הנכון, הרבה מאוד נעלם מעינינו.
מרוב עיסוק בסוגיות המשטריות שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעורר ישנם תחומים משפטיים שלמים בהם שכחנו לעסוק בעיקר;
שכחנו לעסוק באדם עצמו,
ושכחנו לעסוק בכבודו,
ושכחנו לעסוק בחירותו.
אלה הרכיבים המשמעותיים ביותר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולהם אני מבקשת לייחד היום את דבריי.
אני מבקשת להנחית לזמן קצר את הכדור הפורח על האדמה, ואני מבקשת להנחית אותו באופן ספציפי בשדה המשפט הפלילי.
לכמה דקות אני מתחייבת שלא לדבר במושגים מופשטים אלא באופן הקונקרטי ביותר.
נפתח באדם.
הדיון שלנו כמובן עקרוני, אבל הבטחתי לכם רק לפני רגע להתנתק מכל ההפשטות, ולכן אני בוחרת לדבר על אדם ספציפי שהופיע ממש לאחרונה בלשכתי וסיפר לי את סיפורו.
מפאת השמירה על פרטיותו לא אשתמש בשמו האמיתי ואקרא לו כאן בשם "נאמן".
סיפורו נאמן עלי.
אחרי שנים בהן עבד בתפקידים שונים במספר משרדי ממשלה (כולל במערכת אכיפת החוק), החל נאמן לשמש כיועץ המשפטי של גוף גדול וחשוב.
נאמן אדם טוב, נורמטיבי לחלוטין. הוא ומשפחתו ניהלו את חייהם באופן הרגיל ביותר עד שלפני מספר חודשים נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתם.
השעה הייתה שש בבוקר ובפתח הבית ניצבו ארבעה שוטרים שביקשו מנאמן להתלוות אליהם לצורך חקירה.
מהרעש שאלה הקימו בשעת בוקר מוקדמת התעורר משנתו אחד מילדי הזוג; ילד בעל צרכים מיוחדים.
אומר כבר עכשיו - נאמן נחשד בעבירה של הפרת אמונים. אין סכנה מיידית שאורבת מצדו לציבור או חשש כלשהו לבריחה מחקירה.
נאמן איש רגיל לחלוטין;
הוא בדיוק השכן שגר מולכם.
ובכל זאת המשטרה בחרה לפעול מולו בדרך שתיארתי.
ברגע אחד התבקש לצאת מביתו לצורך חקירתו, ועם עזיבתו את ביתו עזב גם את העולם הרגיל שכולנו מכירים ונכנס בשעריו של עולם החשודים שכלליו שונים לחלוטין.
לעולם הקודם נאמן כבר לא יצליח לחזור.
אשתו, שניסתה להרגיע את ילדם שקיבל באופן קשה מאוד את האירוע החריג והמהומה שנוצרה בבית, לא הפסיקה לבכות במשך ארבעה ימים.
ביום החמישי התפרצה אצלה מחלה וכעבור שבועיים נפטרה...
מאז - עולמו של נאמן התמוטט.
ברגע אחד הפך מאזרח רגיל לחשוד; הוא התאלמן ועתידו המקצועי לוט בערפל.
הייעוץ המשפטי קבע כי לאור החשדות נגד נאמן, אין זה סביר למנותו לתפקידים אליהם היה מיועד.
החשדות התלויים כנגדו חודשים רבים, בלי שהתיק ייסגר, או לחלופין - בלי שיתבקש למסור עדות נוספת או יועמד לדין, אינם מאפשרים לו לצלוח את סעיפי היושרה האישית;
על ביטוח אחריות מקצועית- אין מה לדבר.
בעולמו החדש - נאמן אינו מתאים יותר לעבודות אליהן היה מיועד בעבר...
מספר חודשים לאחר שעולמו חרב עליו, התבקש נאמן לבוא ולמסור עדות. הפעם לא כחשוד אלא כעד בפרשה סבוכה, והכל תוך טשטוש ברור בין מעמדו כחשוד למעמדו כעד.
אחרי לא מעט מקרים אליהם התוודעתי בשלוש השנים האחרונות, אני יודעת שסיפורו של נאמן אינו חד-פעמי.
הרבה מאוד 'נאמנים' מסתובבים בינינו; ורבים עוד יותר הם ה'נאמנים' הפוטנציאליים.
הסיפור של נאמן יכול בקלות להפוך לסיפורו של כל אדם שחי בסביבתנו ושעל כבודו וחירותו הבטיח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לשמור..
האם החוק שלנו עומד בהבטחתו? האם היטיב להגן על נאמן? האם יידע להגן על הנאמן הבא?
לפני עשרות שנים, העיר השופט פליקס פרנקפורטר האמריקני, באחד מפסקי דינו, כי האנשים אשר מבקשים לגייס לטובתם את זכויות האזרח במסגרת ההליך הפלילי הם, כהגדרתו, "אנשים לא מאוד נחמדים".
ההערה הזו של פרנקפורטר, שופט חכם ומוצלח בדרך כלל, היא כמובן טעות קשה בתפיסת הזכויות.
אסור לנו לעצב את מערך הזכויות שלנו באופן כזה שמניח אבחנה ברורה מדי בין האנשים הנחמדים והנורמטיביים לאנשים הלא נחמדים שמוצאים את עצמם בחדרי החקירות והמעצר. גם אנשים מאוד נחמדים כמו נאמן, נכנסים אל החדרים האלה.
אני מבקשת לטבוע כאן מושג חדש: "מבחן נאמן".
הפרקליטות והמשטרה מחויבות כמובן לבצע את עבודתן בצורה הטובה ביותר. פשע חמור או עבירה קלה - בכולן יש לטפל, ובוודאי לבער שחיתות. בצד זה תמיד לזכור לפעול על-פי "מבחן נאמן".
נאמן ושכמותו הם אזרחים שנקלעו להליך הפלילי. בסוף התהליך הפלילי ייתכן בהחלט שהמערכת תמצא אותם זכאים, אבל עד אז היא לעתים נוהגת בהם כאחרוני הפושעים;
כדי לעמוד במבחן נאמן מערכת אכיפת החוק צריכה להכווין את התנהגותה כלפי חשוד או נאשם כך שככל שיזוכה בסוף התהליך תצליח להביט בעצמה בדיעבד ולומר ביושר - "נהגתי בו כראוי".
דיברנו על האדם; כעת אני מבקשת לומר כמה מילים על כבוד ועל חרות.
סעיף 70 (ב) לחוק בתי המשפט קובע: "לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט".בפועל החשודים מצולמים כיום באולמות בתי המשפט בצורה שמבזה אותם ופוגעת קשות בכבודם, וזאת דווקא כשהם מצויים בשעות הכי קשות מבחינתם.
ביקשתי מהנשיאה להבהיר את העיקרון שנקבע בחקיקה ובפסיקה ולפיו ברירת המחדל היא שלא יצולם אדם באולם בית המשפט; אם אראה שהמצב באולמות המשפט לא משתנה אתקן את החוק באופן שלא ניתן יהיה לפרש אותו אלא בדרך אחת ויחידה.
שעת המעצר, בה נפגעת באופן מוצדק, חרותו של אדם - אינה מכשירה את גזילתה הלא מוצדקת של טיפת הכבוד שעוד נותרה לו.
הזכות לכבוד ולחרות אינן כאלה המתקיימות רק בשעותיהם היפות של אזרחי המדינה; החשודים, העצורים והנאשמים זכאים לזכויותיהם דווקא בשעותיהם הקשות. בשעה שהמערכת כולה מתייצבת כנגדם.
הם זכאים למלוא הזכויות שלהם גם בשעה שמתעורר אצלנו חשד בנחמדותם, ואולי אפילו בחפותם.
זכותו של החשוד הישראלי לכבוד ולחרות נרמסת לא פעם תחת גלגלי מערכת המשפט הפלילי.
הזלזול החמור בזכויות חשודים ונאשמים הוא מחדל קשה ומתמשך. הוא נובע מהזנחה של שנים שיצרה ואקום; הוואקום הזה לא יכול להמשיך ולהתקיים עוד.
אני מודיעה מכאן כי אוביל מהלך חדש להגנה על זכויות האדם בהליך הפלילי.
יחד עם הממשלה והכנסת נבצר את הזכות להליך הוגן ונעשה זאת בשלושה תחומים:
ניהול החקירה הפלילית,
שמירת המוצגים והראיות
וצמצום הרשעות השווא.
כלל המהלכים האלה שמייד אציג ייצרו יחד את רפורמת ההליך ההוגן.
בשבועות הקרובים, לאחר השלמת עבודת מטה בת מספר שנים אביא יחד עם שר הבט"פ לאישור הממשלה והכנסת את חוק ניהול חקירה. נסדיר בחוק את זכויותיהם של חשודים ושל עדים במהלך החקירה.
החוק יקבע נורמות ביחס למקום החקירה, משך החקירה, שפת החקירה ודרך תיעודה.
בין היתר הוא קובע את זכותו של הנחקר לשינה.
לאחר חקיקתו אפרסם תקנות המאפשרות לנחקר להקליט את חקירתו ולקבל את ההקלטה יחד עם כל שאר חומרי החקירה; הנחיית פרקליט המדינה בעניין זה, שלא יושמה במשך שנים, תקבל תוקף של דין, ולראשונה תיעוד חקירתו של החשוד יעבור לעורך דינו.
בחוק זה נעגן גם את זכות השתיקה באופן רחב ולא רק ביחס להפללה עצמית; נעגן בנוסף את זכות ההיוועצות בעורך דין ונרחיב את הזכות הצרה שקיימת כיום וחלה אך ורק ביחס לעצור - גם ביחס לחשוד שאינו עצור;
חוק ניהול חקירה יאפשר לערער על ההחלטה שלא לאפשר לחשוד לפגוש את עורך דינו.
התחייבתי לבחון, ועודני בוחנת, לאפשר לעורך דין להתלוות לכל נחקר במהלך חקירתו.
זה זמן רב שההליך הפלילי בישראל דורש טיפול שורש; חוק ניהול חקירה הוא בדיוק טיפול השורש הנדרש.
הגיעה העת שכבודם וחירותם של מי שמצויים בהליך פלילי יקבלו ביטוי משפטי קונקרטי, מפורט ובר יישום במסגרת ההסדרים הספציפיים שאנחנו המחוקקים קובעים.
חשיבות השמירה על ערך החרות אינה יכולה להתקיים רק במהלך ההליך המשפטי. היא חייבת להתפרש גם על הזמן שלאחר סיומו. לאדם הסבור שהרשעתו עשתה לו עוול, חייבת לעמוד זכות אמיתית להוכיח את חפותו.
ובאמת, על ביטוי נוסף לפגיעה הקשה הקיימת כיום בחירותו של האדם עמד לאחרונה השופט ג'ובראן.
במסגרת פסק הדין בעניין עובדיה שלום שניתן בחודש ספטמבר האחרון התייחס ג'ובראן לקושי הכמעט בלתי אפשרי לבסס כיום את העילות למשפט חוזר, וקבע כי "על המקרה שלפנינו לשמש תמרור אזהרה"
ללא שמירת מוצגים וראיות חפציות על-ידי הפרקליטות והמשטרה, לעולם יקשה על המורשע לבסס את טענתו לראיה מזכה. ג'ובראן קורא לכשל הזה - "מעגל שוטה".
אני נחושה לפרוץ את המעגל הזה!
ג'ובראן אומנם קרא לגיבוש כללים חדשים בדמות הנחיות פרקליט וחוות דעת יועץ, וזאת על-מנת לטפל בעניין זה, אלא שלטעמי הפתרון לא צריך לבוא בדמותן של אלה, אלא ברמה נורמטיבית גבוהה יותר.
אנחנו, הממשלה והכנסת, האחראיות על קביעת המדיניות, וכן - גם בתחום המשפט הפלילי (!) כפי שקבעו זאת השופטים שמגר ואגרנט בדוחותיהם, אנחנו מוכרחים להיות אלה שקובעים את המדיניות בעניין זה. לא בתי המשפט שפוסקים לפי הדין הקיים, ולא הפרקליטות שעמדתה מייצגת בסופו של דבר צד אחד בלבד במערכת.
שמירת המוצגים היא דוגמה מוצלחת להבין באמצעותה מה קורה כאשר המחוקק לא מתווה מדיניות ברורה בתחום הפלילי. בשנת 2015 העירה הנשיאה לשעבר, השופטת
מרים נאור, אומנם באוביטר, כי חוק הארכיונים חל על מוצגי תביעה; לכאורה בשורה גדולה - המוצגים יישמרו מעתה.
אלא שמיד לאחר מכן יצאה הנחיה מצמצמת מצד פרקליט המדינה שחייבה שמירת מוצגים, אך בעבירות פשע חמור בלבד, ורק כשאין בעיה מיוחדת לשמור את החומר.
לפני חודשיים, בעניין בקשתה של אילנה ראדה, פסק השופט עמית באופן ש(שוב!) שינה את הנורמה המחייבת וקבע כי חוק הארכיונים אינו חל על שמירת מוצגים.
הפינג פונג הזה חייב להסתיים.
הזכות האפקטיבית למשפט חוזר חייבת להיות מעוגנת בחקיקה ראשית, וזכות למשפט חוזר לעולם לא תהיה אפקטיבית ללא חובה של שמירת מוצגים.
נבחרי הציבור צריכים לומר ובקול רם:
זכות ללא אפשרות לממש אותה היא שטר שלא ניתן לפרוע אותו;
היא סמל ריק וחסר משמעות.
לכן, יחד עם חוק ניהול חקירה אקדם חוק נוסף: חוק שמירת מוצגים.
החוק יתבסס על התזכיר שפירסמתי וקובע כי:
בכל עבירה יישמרו המוצגים, ללא יוצא מן הכלל, וזאת עד קבלתו של פסק דין חלוט.
בעבירות פשע יישמרו המוצגים עד שחרורו של האסיר.
ובעבירות פשע חמור במיוחד, שעונשן 15 שנה ומעלה, יישמרו המוצגים עד שלוש שנים ממועד השחרור.
שמירת המוצגים תשבור את "המעגל השוטה" ולראשונה יוכלו מי שהורשעו בפלילים לעמוד על זכותם לחרות באופן מלא.
אך אין בכוונתי להסתפק בכך -
אני מודיעה כאן על הקמת ועדה חדשה לצמצום הרשעות השווא בישראל.
תופעת הרשעות השווא הוכרה בכל העולם כבעיה, והגיע הזמן שישראל תצליח להיישיר מבט, גם היא, אל בעיה זו. בסופו של דבר - אין מערכת גדולה שלא עושה לעתים טעויות.
עלינו לפעול באופן כפול:
ראשית, עלינו לנקוט בצעדים הנדרשים על-מנת למנוע אותה מראש; שנית, עלינו למצוא פתרונות מערכתיים כדי לטפל במקרים בהם הורשע אדם על לא עוול בכפו.
התעלמות מבעיית הרשעות השווא לא תעלים את הבעיה.
בראש הוועדה יעמוד שופט בית המשפט העליון (לשעבר)
יורם דנציגר, וסגנו יהיה פרופסור אורן גזל. עוד יהיו חברים בוועדה פרופסור
דוד ליבאי ובנוסף נציגי הסניגוריה הציבורית, פרקליטות המדינה, משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה. מכאן אני שולחת להם ברכת הצלחה. הרבה מאוד מוטל על כתפיהם והמלצותיהם ישמשו אותנו רבות בהמשך.
אני לא משלה את עצמי.
אחרי שנים של התעלמות ייתכן שלא נצליח מייד "לגמור את המלאכה" כמו שאומרים חז"ל; ובכל זאת - נאמנה גם לסוף דבריהם באותה משנה - "אין אני בת חורין להיבטל ממנה".
הכנסת הזו תאמר את דברה, ובעוצמה, ואני מקווה שתוך מספר שנים נצליח לתת משמעות אמיתית ומלאה לכבוד האדם וחירותו;
והפעם - גם לכבודו ולחרותו של האדם בהליך הפלילי.
הזכויות האלה צריכות לקבל את המקום הראוי להן בספר החוקים; מקום מספיק מכובד כדי שגם מגובה של 10,000 רגל ניתן יהיה להבחין בהן בקלות.
תודה והמשך כנס מוצלח.
