כבוד יושב-ראש הכנסת יריב לוין, שר הביטחון, שותפי לדרך בני גנץ, חברותיי וחבריי, יושבי הבית הזה כולם. לא ימים רגילים בעולם, לא ימים רגילים במדינה, לא ימים רגילים בבית הזה. זמן לחשבון נפש.
אין כמעט רכיב אחד חגיגי בנאום בכורה 78 ימים לפני יום בחירות רביעי בתוך שנתיים. רואה לנגד עיניי את דמותם של הסבתות והסבים שלי, עליהם השלום, שורדי שואה, שאחרי הזוועות שעברו באושוויץ ובמקומות המסתור הקפואים בסלובקיה ובהונגריה, היטלטלו משך שנתיים בדרכים, חסרי כל, כדי להגיע לארץ הזו ולבנות בית לעם היהודי; רואה את דמותם ומשפילה מבט.
איך הם, נערות ונערים שכבר הבינו מה מתחולל באירופה והתארגנו ללחימה והתנגדות, קבעו שאם ייאלצו להתפזר, ייפגשו מחדש ב-1 במאי בכיכר בבודפשט. איך אכן, בשנת 1945, השורדים ביניהם הגיעו לכיכר, התקבצו והחלו בדרכם ארצה. איך כעבור שנה וחצי, אחרי קרב, בפתח נמל חיפה, בהיותם על אניית "כנסת ישראל", הוגלו על-ידי הבריטים לקפריסין, ואיך הם בהמשך שבו ארצה ובשנת 1948 הקימו בגליל את קיבוץ אחד במאי, לימים קיבוץ געתון, והם בסך-הכל בני 20 שנים.
איפה היו הם וכיצד פעלו, ואיפה אנחנו היום וכיצד פועלים? זמן לחשבון נפש. האם אנחנו עושים כל שלאל ידינו, כל אחד בתפקידו, כדי לסיים את המצב הזה, למזער את נזקיו ולהתחיל לעסוק בדברים החשובים באמת? - פיתוח מערכת החינוך, פיתוח מערכת הבריאות, פיתוח התחבורה, השקעות בגליל ובנגב, פיתוח כלכלי הכולל יזמות, תעשיה, חקלאות, תיירות, ולא פחות חשוב, איחוי הקרעים העמוקים בחברה הישראלית. זמן לחשבון נפש.
זמן קצר הוקצב לי לכהונה זו, זמן קצר הוקצב לי לנאום זה, ולמרות הרצון לספר על משפחתי היקרה לי מכול, על הוריי שתמיד נמצאים עימי והיום גם נמצאים פה ביציע, על תוכניותיי ועל הדברים הגדולים שנעשים ועוד ייעשו במדינה הנפלאה שלנו, בבית הזה, במשרדי הממשלה ובשלטון המקומי ממנו אני מגיעה, אני בוחרת לשים הכל בצד ולהזכיר, ולו לרגע, את 21 הנשים שנרצחו על-רקע מגדרי בשנה שזה לא מכבר נסתיימה.
להבדיל אלפי הבדלות, זכות גדולה עבורי להזכיר את אנשי ונשי הצוותים הרפואיים בבתי החולים, בקופות החולים, אנשי פיקוד העורף וכל אלפי המתנדבות והמתנדבים בארגוני הרפואה, הנמצאים בחזית המאבק בקורונה וממש מצילים את כולנו, הם ולא אחרים.
גאווה והתרגשות להזכיר על במה זו את הצוותים החינוכיים הפועלים כבר כמעט שנה בתנאים מאתגרים ביותר לשימור הגחלת והצמחת ילדינו, דור העתיד שלנו ושל מדינת ישראל.
ובנימה מעט יותר אישית, תודה למחנכות הנהדרות של ילדיי, ואנשי החינוך שמקיפים אותם - שירלי, מיכל ונינה, זיו ומאיה, איילת, לירן, עמית, גלית ואתי - שמייצגים את כל הטוב והיפה במרקם החיים שלנו בגליל ובמדינה, ומהווים עבורי מודל לשליחות ומסירות גם בימים אלה. זמן לחשבון נפש. תודה.