כמחווה לשורשיו של יום האישה הבינלאומי הנטועים במחאה שקיימו נשים עובדות בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת, אני מבקשת ביום האישה הבינלאומי השנה להפנות זרקור בעיקר אל עשייתם המבורכת של בתי הדין לעבודה בתחום זה, ולהביא בפניכם סיפורים אחדים של יום-יום - מן הסוג שאולי לא זכו לכותרות, אך שינו מציאות חיים של נשים אמיצות שהחליטו לא להשלים עם עוולות ולהיאבק. הן פנו אל בתי הדין לקבלת סעד ובכך סללו לא רק את דרכן שלהן למציאות חדשה וצודקת יותר, אלא גם את דרכן של נשים רבות אחרות שחוו מציאות חיים דומה.
שמחה היא גננת שעבדה שנים רבות ברשת הגנים של אגודת ישראל. היא וחברותיה הגננות, רובן בשנות החמישים לחייהן, חלקן מפרנסות יחידות ואימהות למשפחות ברוכות ילדים, פוטרו מעבודתן. הפיטורין נבעו מכך שהעסקתן כגננות ותיקות הייתה יקרה יותר למעסיקים. שמחה וחברותיה בחרו להיאבק. הן הקימו אגודת גננות חרדיות ועתרו לבית הדין לעבודה אשר קיבל את עמדתן וקבע כי פיטוריהן נגועים באפליה מטעמי גיל וכי יש להחזירן לעבודה בתנאי שכר השווים לעובדי הוראה
המועסקים בחינוך הממלכתי.
סלמי, אישה בדואית תושבת רהט, התגרשה מבעלה. במשך 22 שנים היא לא הייתה מודעת לזכויותיה הסוציאליות, ולא עמדה עליהן. בפני בית הדין לעבודה תיארה סלמי כיצד יסמין, בתה שבגרה, הייתה לה לפה והניעה אותה לעמוד על זכויותיה. בעקבות ההליך שנקטה סלמי הורה בית הדין למוסד לביטוח לאומי לבחון את הדברים ולשלם לה בהתאם את המגיע לה. נעמי, אם צעירה, לא השלימה עם שאלות מסוימות שנשאלה בראיון קבלה לעבודה, ובית הדין פסק לה פיצוי לאחר שהוכח כי המעסיק שאל שאלות אלה על-רקע הנחתו כי כאישה וכאם צעירה המנהלת אורח חיים דתי, היא לא תוכל לעמוד בדרישות המשרה.
פלונית, שעל פרטיה הוטל חיסיון, קמה ועזבה את בעלה האלים. בשל כך נדחתה בקשה לקצבת שארים שהגישה לאחר מותו. היא עתרה לבית הדין לעבודה והובילה לקביעה עקרונית ופורצת דרך לפיה אין לשלול את הזכות לקצבה מאישה שעזבה את הבית בשל התנהגות אלימה של בן זוגה. בכך ביטא בית הדין לעבודה מדיניות שיפוטית המבקשת לעודד נשים שסובלות מאלימות בביתן שלא להשלים עם מצבן, ולהקנות להן לשם כך רשת ביטחון ותמיכה כלכלית.
שמחה, יסמין, סלמי, נעמי וכמוהן נשים נחושות ואמיצות נוספות ה"חוברות אישה אל אחותה" (שמות כו, ג), קמו ועשו מעשה ובכך תרמו את תרומתן להעצמה נשית ולחיזוק יריעות משכננו המשותף. סיפור מרגש מסוג אחר שמעתי מפי נשיאת בתי המשפט לנוער לשעבר, השופטת בדימוס גלית ויגוצקי-מור. באחת מן השיחות בינינו סיפרה לי השופטת ויגוצקי-מור על נערה חרדית שבחרה במסלול חיים אחר והחליטה לעזוב את בית הוריה. הוריה הדואגים חששו שהיא מביאה את עצמה למצבי סיכון ופנו אל בית המשפט לנוער על-מנת שיכיר בנערה כקטינה בסיכון וישקול העברתה למעון נעול לצורך ביצוע אבחון. השופטת שמעה את ההורים והעובדת הסוציאלית, את המשפחה שאירחה את הנערה, ולבסוף ביקשה לשמוע גם את הנערה עצמה, בקולה.
היא פגשה נערה חכמה, רצינית ומשכנעת, שביקשה למצוא את דרכה שלה בעולם ולקבוע בעצמה את נתיב חייה. הנערה השמיעה את קולה, את שאיפותיה ואת חלומותיה בפני בית המשפט וההליך הפך, מאותה נקודה ואילך, לתהליך מקרב שאיפשר בסופו של דבר את חידוש הקשר בין הנערה להוריה. זאת מבלי שהיא ויתרה על מאווייה ובחירותיה. השופטת לא שיערה באותה עת כי הרהור שהעלתה בקול רם במהלך הדיון - "מעניין איפה תהיי בעוד עשר שנים" - יזכה לתשובה בשיחה טלפונית שקיבלה לאחר עשר שנים מסטודנטית לרפואה, שהתקשרה נרגשת להודות לה על האמון שנתנה בה.
סיפורים אלה ורבים אחרים ממחישים את חשיבות קיומו של המפגש בין נשים שביקשו לשנות את מציאות חייהן ובין העשייה השיפוטית המסייעת להן בכך: מי שהופלתה בשל גילה המבוגר; מי שלא זכתה לקשב בשל היותה נערה צעירה; מי שלא ידעה לשאול ובתה פתחה לה צוהר; ומי שביקשה שלא ישאלו אותה שאלות שחודרות לפרטיותה. שופטות ושופטים; לילות כימים; עדויות, ראיות, הקשבה.
ימי הקורונה מאתגרים את שוק העבודה הכללי - ואולי בפרט את זה הנשי. ימים אלה אף מועדים, לצערנו, לתופעות של אלימות במשפחה, ומגבירים את הצורך להזכיר לעצמנו כי אחד היעדים החשובים של העשייה השיפוטית הוא לסייע לנשים אלה ואחרות, להגן על זכויותיהן, ולהבטיח כי דלתות בתי המשפט יהיו פתוחות עבורן ועבור החברה הישראלית כולה.
