כבוד יושב-ראש הכנסת, גברתי מזכירת הכנסת הנכבדה, חברות וחברי הכנסת, משפחה יקרה שלי, רמדאן כרים (מילים בערבית).
נולדתי לאבא ששייך לדור השותקים, לאותו דור של ילידי הארץ הזאת שהשתיקה הכניעה אותם. אבא שלי, סאלח, הוא יליד 1938. הוא היה בן עשר במלחמת העצמאות; אנחנו קוראות לה נכבה. אבא שלי נולד בפוריידיס, כפר שנשאר על תילו, ואביו ומשפחתו לא גורשו מבתיהם ולא הפכו לפליטים ב-48'. אבל אבי היה עד - עד למחיקה של נוף הילדות שלו ולגירוש של רוב הכפרים שהיו במישור החוף - סליחה, אני מתרגשת. אבא שלי היה עד, עד למחיקה של נוף הילדות שלו ולגירוש של רוב הכפרים שהיו במישור החוף.
את רוב הילדות שלי ביליתי בחוף הים, בחוף טנטורה, מה שהפך מאז לחוף דור. שרידי הכפר טנטורה היו עבורי מקור להשראה ולשאלות רבות: אבא, מה זה? כפר דייגים, היה עונה לי. איפה הדייגים? אינם, הלכו, גורשו, הוא ענה. למה? שתיקה. ככל שהשתיקה של אבי התחזקה, עלו אצלי יותר שאלות, וככל ששאלתי יותר שאלות, השתיקה של אבי הפכה לחונקת. ככל שהתבגרתי, שתיקתו של אבי העקשן הפכה להיות מסקרנת יותר עבורי. שנינו לא ויתרנו. אני המשכתי לשאול והוא המשיך לשתוק.
הוריי היו אנשים פשוטים מאוד, לא ידעו לקרוא ולא לכתוב. מעולם לא קראו ספר או
עיתון בבית, ובטח לא סיפור ילדים לפני השינה. אימא שלי, חיתאם, שייכת לדור ההחמצה. הוריה לא נתנו לה ללכת לבית הספר והטילו עליה משימה כבדה: לגדל את האחים והאחיות שלה. אחד הפצעים הכי מדממים בחייה עד היום זה הסיפור הזה - שלא הלכה לבית הספר, שלא הצליחה להגשים את החלום שלה ולסיים את הלימודים. מהמקום של ההחמצה היא דחפה את הבנות שלה ואת הבן שלה ללכת ללמוד.
עם השנים השתיקה של אבי גרמה לו לתפקד פחות ופחות כאב המשפחה, וזה גם מה שגרם לאימי לצאת לעצמאות ולהפוך להיות המפרנסת העיקרית של הבית. היא עשתה מה שיכלה, שזה לנקות בתים בזכרון יעקב הסמוכה. מקומה של אימי כמפרנסת יחידה בבית ערער את המבנה הפטריארכלי של המשפחה הערבית המסורתית בבית שלנו. המשפחה המורחבת והסביבה ראו בצעד שלה מרד: למה את עושה את זה? מה חסר לך? שבי בבית כעקרת בית ותסתפקי במועט. שבי בביתך בכבוד ושבעלך ימצא את הדרך לפרנס. אימי לא נכנעה והבינה את הכוח שיש לה כאישה עצמאית. היא הייתה גאה בעבודתה בזיכרון ובחברים שרכשה לעצמה, ועוד יותר גאה בזה שבזכותה ובזכות העבודה שלה היא מגשימה לנו חלום - החלום ללמוד, להיות נשים עצמאיות ומשכילות.
אבי גידל עצים בחלקת האדמה שהייתה צמודה לביתנו - עצי זית, צבר, עצי שקדים ותאנה אחת, עץ תאנה מפואר שהוא טיפח אותו ודאג לו. אבי השקה את עץ התאנה שלו, ליטף אותו, ולא פעם תפסתי אותו מדבר איתו. בימי הקיץ הלוהטים הוא היה מניב לו פירות. זה היה מחזור החיים שלו, וגם שלנו - אימא הולכת לעבודה ואבא הפלאח מטפח את העצים בחלקת האדמה.
באביב 1996, בשל
רשלנות רפואית מתמשכת, אחותי הבכורה נפטרה. חנאן קראו לה; היא עדיין חנאן. היא הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה, ובשנה האחרונה לפני מותה היא לא יכלה לדבר. כל מילה שהייתה צריכה להוציא מהפה שלה דרשה מאמץ. קולה נדם. במשך שלושה חודשים היא שכבה בבית החולים במצב של צמח. שתיקתה של אחותי חנאן, בת 22, חקוקה אצלי בכל איבר בגוף שלי, בלב ובזיכרון, בדיוק כמו שתיקתו של אבי. לאחר המוות של חנאן החיים לצד המוות הפכו להיות קשים מדי. ביום הלוויה של חנאן לא יכולתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. עליי, אחותה, נאסר ללוות אותה לבית הקברות - לנו, הנשים הערביות, אסור להשתתף, אסור לקבור את המתים שלנו. זה לא האיסלאם שאוסר עלינו, זה גלגולים על גלגולים של
הדרת נשים. זה לא כתוב בקוראן, זה לא האיסלאם שגדלתי עליו - בבית המוסלמי שלי הוא היטיב עימי ועם אחיותיי ולא דיכא אותנו. זאת הפטריארכיה.
התחלתי לכעוס. הכעס היה המנוע שאפשר לי לצעוק, לצעוק את הכאב - לצעוק את הכאב שלי ושל המושתקים והמושתקות שהשתיקה הכניעה אותם. הכעס שלי הוביל אותי לעשות סרטים, לעסוק בקולנוע וטלוויזיה, הביא אותי לספר סיפורים, אבל לא רק כעס אלא גם חמלה ואהבה לגיבורות ולגיבורים שלי.
הסרט הראשון שלי קרוי על שם הכפר: "פארדיס, גן עדן אבוד". הסרט עסק בשתיקתו של אבי ושל רוב אנשי הכפר. לכדתי את אבי בתוך עדשת המצלמה, ומול המצלמה שאלתי אותו בחוצפה: אבא, איפה היית בגיל עשר? מה עשית במלחמה ההיא? הוא ענה לי במבט כנוע: השתתפתי בחפירה של קבר האחים בטנטורה. כשביקשתי לדעת עוד תוך כדי שאני מגמגמת, עצר אותי ואמר: בתי, זה לא הזמן שלנו.
כאשר החלטתי להתמודד בפריימריז של
מפלגת העבודה ונבחרתי מטעמה לכנסת, משפט אחד הדהד לי בראש ובלב: זה כן, זה הזמן שלנו. זה הזמן שלנו לעשות מעשה: ליצור שותפות אמיתית שמבוססת על הכרה הדדית בכאב אחת של השנייה. זה הזמן שלנו להפסיק לשתוק ולהשתיק. זה הזמן שלנו לחולל מהפכה.
החברה הערבית הפלשתינית בישראל סובלת מפוסט-טראומה מתמשכת, כזאת שמעולם לא טופלה או זכתה להכרה מהדהדת. כמו בכל פוסט-טראומה, אנחנו פועלות ופועלים מטריגרים - התקפי חרדה, זעם, פחד, חוסר אמון, בדידות וייאוש. תכף יהיה גירוש, תכף ייקחו אותנו מכאן. הפוסט-טראומה הזאת לא שייכת רק לי או לבני עמי - היא שייכת גם לכם, אחים שלי, אחיות שלי, היהודים והיהודיות. גם לכם יש פצעים וכאב לא פחות. שישה מיליון יהודים הושמדו באכזריות בשואה; חיילים וחיילות נשלחו לשדות הקרב ולא חזרו הביתה; אנשים נרצחו בפיגועים, אזרחים ואזרחיות נפלו כקורבנות השנאה. אולי הגיע הזמן שנכיר בטראומה אחד של השני? אולי זה הזמן לריפוי? אולי הריפוי ייתן לנו את הכוח להעז לעשות שלום, שלום אמיתי, ולחיות ביחד, ערבים ויהודים, ערביות ויהודיות? נלמד לסלוח ונגדל דור בריא יותר?
אבל בינתיים ירושלים בוערת. היא בוערת משנאה. יפו נלחמת על הדרה וגירוש של תושביה הערבים. החברה הערבית מדממת. ילדים, נשים וגברים נרצחים באין מפריע על בסיס יום-יומי. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מכל המגזרים בחברה הישראלית רוצות ורוצים צדק, רוצות ריפוי.
גם הדרום בוער. אני חושבת על המשפחה של בן הזוג שלי בועז בעוטף עזה, על הסטודנטים והסטודנטיות שלי במכללת ספיר, על נשים וילדים בתוך עזה, על המחיר של הסכסוך. כולם משוועות ומשוועים ללכת ברחוב ולהרגיש בטוחים ובטוחות. אולי זה הזמן לתת להם את הביטחון?
אלפי נערים ונערות בסיכון נמצאים בפנימיות שהמדינה ומנגנוני הרווחה החליטו להפריט - להפריט את גורלם של הנערות והנערים שלנו ושל מאותגרי הנפש, אנשים שהבית הוא לא מקום שיכול לשאת אותם. אולי זה הזמן לקחת אחריות עליהם, על חסרי הישע, חסרי הכול? אולי זה הזמן להפסיק להדיר אנשים, נשים מוחלשות, נשים גרושות, נשים אלמנות, נשים בדיכאון אחרי לידה, נשים כי הן נשים? אולי זה הזמן להפסיק את ההומופוביה וההשתקה של החברה הלהט"בית הערבית ובכלל? אולי זה הזמן להפסיק לדכא את השונה ולהפסיק להשמיץ וללעוג לבעלי הצרכים המיוחדים? איך אפשר לחיות במדינה דמוקרטית שיש בה אזרחים שהם סוג ב', מודרים, נרדפים, בהיותם ערבים, אתיופים, רוסים, מזרחים, שחורים, לסביות, הומואים וטרנסים? כולנו אזרחים ואזרחיות של המדינה הזאת. אנחנו שוות ושווים ללא הבדל של דת, צבע עור, לאום או נטייה מינית. הארץ הזאת שייכת לכולנו, לכולם. זו האחריות שלנו ללמוד לחיות כאן וביחד, כי אם לא נמצא את החיבור, יהיה כאן תוהו ובוהו.
כשבחרתי להתחתן עם בועז, אהוב ליבי, אהבת חיי, זו הייתה בחירה כנגד כל הסיכויים בעולם. בחרתי לבנות איתו בית, להביא לעולם ילדה מדהימה ומהממת - סופיה - ולבנות משפחה. אני ומשפחתי ספגנו ועדיין סופגות הרבה מאוד ביקורת על הבחירה שלי כאישה עצמאית שלא מתכופפת מול ההתניות של החברה הגברית. גם החברה הערבית צריכה להכיר בכוח ובייצוג של נשים, שייקחו חלק כשוות, שלא יישארו מאחור. מגיע להן להיות מנהיגות; מגיע להן ייצוג משמעותי במוקדי הכוח. איך יכול להיות שבתוך הבית הערבי האישה היא עמוד התווך, תהאני, אבל בחוץ, ראש מועצה אחת אין, ראש עיר אחת אין ולא ראש כפר? עד היום אף אחת לא הייתה. אולי הגיע הזמן?
אני נרגשת להיות כאן עם חלק מהמשפחה המדהימה שלי - משפחה ערבית, פלשתינית, יהודית. גיסתי וחברתי תהאני, אחי סלים, חמותי נעמי, חמי עמיחי, האחייניות שלי תיימא ומדיין, הילדה שלי האהובה, חביבת אל-מאמא, סופיה, ובן הזוג שלי ואהוב ליבי בועז. תודה לאימי, שתמיד הייתה השראה עבורי. תודה למשפחה היקרה שלי. תודה. תודה על הדרך שאתן עושות איתי, תודה על הבית, תודה על הבית של התקווה והבית של האושר.
מרב, יא אוחתי, עזיזתי, את מודל לחיקוי, להשראה, עבורי. בגללך באתי למפלגת העבודה. בזכותך נתתי את כולי. רבע מיליון אזרחים ואזרחיות ישראלים וישראליות ראו בך את התקווה. רבע המיליון הזה תכף יהיה מיליון, ועוד מעט הוא יהיה 3 מיליון. את המגדלור של הפוליטיקה הישראלית. לצידך אני רוצה לעבוד, וגם איתכם, חברות וחברים שלי לסיעה, מהממות ומהממים. אתן נפלאות, יצירתיות, מצחיקות, מנהיגות ומנהיגים, אתן השותפות שלי לדרך. אני איתכם. אנחנו נעשה את הדרך - דרך כנה, מופלאה ואמיתית.
הרשו לי לסיים בספר ילדות וילדים של הסופר הסורי זכריא תאמר - בכל זאת, יש לנו פה קהל של ילדות מדהימות. לספר קוראים "הילדים צוחקים", אבל בשנים כאלה, שבהן אנחנו כן בעד מגדר, אני אגיד: ילדות צוחקות. זה ספר דו-לשוני, מפרויקט מכתוב של מכון ון ליר, שתורגם לשתי שפות. המלך לא צחק מעולם. חיוך לא עלה על פניו. יום אחד, בעודו מהלך בשדות, ראה המלך חבורה של ילדות משחקות וצוחקות. המלך פנה אליהן ושאל: הי, ילדות, מדוע אתן צוחקות? אמרה אחת הילדות: אני צוחקת כי השמיים כחולים. ילדה אחרת אמרה: אני צוחקת כי העצים ירוקים. ילדה שלישית אמרה: אני צוחקת כי הציפורים עפים או עפות. הביט המלך אל השמיים, אל העצים, אל הציפורים, ולא צחק. חשב המלך: הילדות האלה בטח צוחקות עליי ועל השלטון שלי. חזר המלך אל ארמונו והוציא צו: אסור לצחוק. מייד חדלו האנשים המבוגרים מלצחוק, אבל הילדות והילדים לא נשמעו לקולו של המלך והמשיכו לצחוק.
ילדות קטנות, (אומרת בערבית: המשיכו לצחוק,) אל תקשיבו למלך. תודה רבה.
