מוצאי שבת, ליל י"ב בחשוון תשנ"ו, הארבעה בנובמבר 1995. בבתי הכנסת, בתפילת הבוקר, קראו את פרשת "לך-לך", בה מבשר האל לאברהם על לידתו העתידית של יצחק, ומבטיח, ככתוב: "וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". שעות ספורות אחר כך, קולות ירי, נשמעו בכיכר. יצחק רבין - המנהיג, הלוחם, מאחד ירושלים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש ממשלה וגיבור האומה - נפל מתבוסס בדמו. מאז נולד, לפני מאה שנים, זימנה ליצחק רבין ההיסטוריה וזימנו לו כישוריו, והמחויבות האינסופית שלו את הזכות להימצא בעמדה המובילה בצומת ההחלטות המרכזי, בנקודות הקריטיות ביותר לגורלנו כמדינה.
ורבין ידע להחליט, וידע להכריע, וידע לקחת אחריות. אין כמעט שדה בציבוריות הישראלית אשר לא פעל בו יצחק רבין, ולא טבע בו את חותמו. הוא הוביל אותנו בעיתות מלחמה אך ידע גם להושיט יד לשלום. כראש הממשלה, הוא נשא עיניו אל שכנינו וחתר לשלום ולהסדרה איתם; ובה בעת הייתה תשומת לבו נתונה לנעשה פנימה בחברה הישראלית. הוא הזניק קדימה את הכלכלה והתעשיה, חיזק משמעותית את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, הקצה משאבים חסרי-תקדים לשעתם, ועסק רבות בצמצום הפערים בחברה הערבית.
מכובדי, בחייה של אומה, בהיסטוריה של עם, עשרים ושבע שנים הן כהרף עין. לתהליכים של ממש, לתמורות עמוקות המשנות מציאות, נדרש זמן ארוך יותר כדי להותיר את חותמם האמיתי. במקרה של רצח יצחק רבין, נראה שמימד הזמן מקבל משמעות אחרת. מצד אחד, עשרים ושבע השנים הללו נדמות כמעט כנצח. כמה עברנו מאז נרצח רבין, כמה ידענו מאז - כאומה וכפרטים.
כמחצית מתושבי ישראל של היום עדיין לא נולדו אז. לנוער הנרות שמילא את הכיכר מיד לאחר הרצח, יש היום כבר ילדים בגיל הנעורים. ומן הצד השני, גם בחלוף עשרים ושבע שנים מאז הרצח, נדמה שלא הרבה השתנה, לא השתנה מספיק; כששוב ושוב מתגלים בחברה הישראלית סימנים מדאיגים של הסתה והשתלחות, של אלימות המכרסמת ביסודות הדמוקרטיה. סימנים שמצביעים על קושי עמוק, מהותי, ביכולת שלנו לנהל מחלוקת, ביכולת שלנו להתגבר ולנווט את מדינתנו ואת חיינו ביחד, גם במציאות של חוסר הסכמה על הנושאים היקרים ביותר לליבנו.
מערכת הבחירות, עוד מערכת בחירות, כבר מאחורינו; ושוב הופרחו לחלל האוויר האשמות בבגידה, ושוב נשמעו השוואות לנאצים, ושוב התמלא המרחב הציבורי, כולל הרשתות החברתיות -באלימות מסוכנת. זוהי העת להנמיך את הלהבות, ולגלות אחריות. למנהיגיו של הציבור הישראלי מכל הקשת, מהקואליציה הצפויה ומהאופוזיציה הצפויה, אני קורא ומבקש: תקפנו די, נאבקנו די, גידפנו די.
יש לנו הזדמנות להתנהל מעתה אחרת. לזכור שיש דרך לחלוק, באופן נוקב, באופן עמוק, באופן שלעיתים מטלטל אותנו; אבל גם בכבוד, מתוך הבנה שכולנו חלק מ-שלם, ושאיש לא הולך מכאן לשום מקום. הרשו לי להדגיש: לגזענות אין מקום בקרבנו, לאלימות אין מקום בקרבנו, לשנאה אין מקום בקרבנו. מדינת ישראל מחויבת לרוחה של מגילת העצמאות.
ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, המחויבת לשלטון החוק, ולכבוד האדם וזכויותיו; ועל החברה הישראלית להיאבק ולשמור עליה ככזו, למול כל מי שמציתים את מדורות השנאה והפילוג.
קהל נכבד, היום הזה עוסק בנו - כחברה וכמדינה. הקולות המגוונים שנשמע היום, כאן במשכן נשיאי ישראל, ממחישים עבורי את המחויבות המשותפת שלנו לחוסנה של המדינה ולזיכרו של יצחק. זוהי בעיניי אחת המשימות החשובות ביותר של מדינת ישראל כשהיא הולכת ומתקרבת לשנת ה-75 שלה: קיומם של שיח, של מחלוקת ושל דיאלוג, קשים, כואבים ונוקבים ככל שיהיו, באופן מכבד שבונה אותנו.
יושבת כאן בקהל נציגות יפה של הדור הצעיר. אני פונה אליכם ומבקש: המשימה שלכם צריכה להיות שיקום החברה בישראל, על כל חלקיה. האתגר הזה מונח לפיתחו של הדור הצעיר, וההשפעה שיש לכם על הסובבים אתכם, על הקהילות שלכם, על המדינה כולה היא חשובה ביותר. בקשו ללמוד את דעת האחר, את אורחות חייו ואמונותיו; הקשיבו אחד לשני; התווכחו, אבל התנגדו לשפה אלימה שפוסלת את האחר, גם אם הוא חושב אחרת מכם או שייך למחנה פוליטי שונה מכם. הכירו את פסיפס הדעות, הדתות, התפיסות והאמונות שמתקיימות זו לצד זו במרחב הישראלי. הכירו את המיעוטים על כל גווניהם. הרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אל תיבהלו מחוסר ההסכמה, מההבדלים. הפרויקט המדהים הזה ששמו מדינת ישראל שייך לכל אחת ואחד מאיתנו, לכל אחת ואחד מכם לחוד, ולכולכם ביחד. היכולת להקשיב ולכבד את מי ששונה ממני, היכולת להתווכח איתו, לנסות להבין אותו, ולהפנים שלמרות השונות הוא אחי, והיא אחותי - היא היכולת שמצמיחה חברת מופת. אני מפציר בכם: הצמיחו לנו את חברת המופת שאנו ראויים לה.
מכובדי, אני מודה על השותפות בחזון ובמעש - לכל מי שעסקו במלאכה שעמדה בבסיס הטקס הזה במתכונתו המחודשת והמגוונת, ובראשם למרכז יצחק רבין, בהובלת דליה רבין היקרה והצוות הנהדר.
נועה היקרה, לפני כמעט עשרים שנה, בנאום מצמרר שאני זוכר באופן אישי, הזכרת לנו שיום האבל הלאומי הקשה הזה הוא גם יום אבל פרטי - יום זיכרון של משפחה שאיבדה את עמוד האש שלה. משפחת רבין היקרה והאהובה על מיכל ועלי עד מאד, דליה, יובל, רחל, יונתן, נועה, מיכאל עומר ורעות, וגם הנינות והנינים שנולדו במעלה השנים: אנחנו אתכם ביום הכואב והנורא הזה, זוכרים אישית את יצחק - שמיכל ואני זכינו להכירו ולהוקירו מקרוב ברגעים יפים ומשמחים. אנו זוכרים היום גם את לאה האהובה, אישה נדירה ומופלאה. היא הייתה הרבה יותר מרעיית ראש הממשלה ואהובתו לחיים של יצחק רבין זכרו לברכה. היא הקדישה את חייה למען העשייה הציבורית, לאהבת הארץ והמדינה בכל ליבה, ותמיד נתנה את דעתה, האירה את פניה ויותר מכל סייעה, למי שלא שפר עליו גורלו. אנא, הרשו לנו לחלוק אתכם היום את המשא הכבד של האבל והאבדן, שאתם נושאים בלבכם בכל יום ויום. יהי זכרם של יצחק ולאה רבין ברוך ונצור בלב האומה לדור דור.
