התורה הקדושה היא היסוד שעליו עומד קיום העם היהודי, ואני מאמין בכך בכל לב. כך מאמינים ומשוכנעים רבים בעם. התורה הקדושה אינה נחלת מפלגה מסוימת או מגזר מסוים בעם ישראל; היא נחלת העם כולו, ואין איש מאיתנו ריבון או בעל סמכות לשנות כהוא זה מן הכתוב בה.
רבותיי חברי הכנסת, זו אמונתי וזו השקפת עולמי, אך לא נשלחתי אל הכנסת ולא הגעתי אליה כדי לחנך אחרים שיחשבו כמוני וינהגו כמוני; באתי לכאן, כמו כל חברי הכנסת האחרים, כדי לקיים ככל שאוכל את מה שאני מאמין בו שהוא טוב לעם ישראל. באתי לייצג את ציבור שולחיי ולעמוד על זכויותיהם. באתי לכאן, יחד עם חבריי לסיעה, מתוך הכרה ברורה במסגרת תפקידנו ושליחותנו לסייע לכל אזרח שיפנה אלינו ללא הבדל שייכות. באנו לכאן מתוך הכרה ברורה שהיה אם נזכה ונקבל אחריות מעשית על משרד ממשלתי או על ועדה בכנסת או כל תפקיד ממלכתי אחר, נדאג לכל האזרחים בלי יוצא מן הכלל. אנחנו מאמינים שזכויות אזרחיות מגיעות לכל אזרח באשר הוא אזרח.
גדלתי בחברה החרדית; למדתי והתחנכתי בתלמודי תורה, בישיבות קדושות, ובהמשך בכוללים. מאז עברתי לשמש כמנהל חינוכי וארגוני בתלמודי תורה, עד שאבי, הרב יהודה אריה גולדקנופ, זיכרונו לברכה, שילב אותי במערכות החינוך שהקים בשנות החמישים - רשת גני ילדים ומעונות יום בית יעקב.
אבא ז"ל היה איש חינוך. הוא הצליח בעצת רבו,
האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור בפולין, שאמר לו שייסע לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשלהי תרצ"ט, 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, שבה נכחדו כמעט כל משפחתו עם ששת המיליונים שעלו על המוקד על-ידי צורר היהודים שר"י.
שש שנים עבדתי לצד אבא ז"ל, ומאז תשמ"ט, 1989, שימשתי כמנהל הרשת עד לאחרונה. יחד עם הצוות שהיה לצידי הקמנו בסייעתא דשמיא מאות מוסדות חינוך לגיל הרך ובהם גני ילדים, מעונות יום, צהרונים, משפחתונים, מועדוניות ועוד. הקמנו מרכז פדגוגי - "שתילי אריה", על שמו - לגיל הרך, יחיד מסוגו בארץ, המכשיר צוותי הוראה ומעניק עזרי לימוד והעשרה לגיל הרך.
אך את מפעל חיי אני רואה בהקמת רשת מוסדות "פתחיה", מוסדות חלוציים לילד המיוחד, הפועלים במסירות להעניק חינוך ושיקום לכ-1,200 ילדים עם מוגבלויות שונות, החל ממעונות יום שיקומיים לילדים מכל סוגי הנכויות, ועד בתי ספר סיעודיים וכדומה. אני מזמין כל אחד ואחת לבקר במוסדות הללו, שהעניקו לי מדי יום שיעור מוחשי על ערך השותפות והערבות ההדדית.
במהלך החודשים האחרונים פגשתי ציבורים מכל גווני החברה הישראלית - חקלאים עובדי אדמה, ראשי רשויות מקומיות, מנהלי ומנהלות מוסדות חינוך, קבוצות של בוני הארץ, אברכים, חרדים העובדים לפרנסתם, חיילים הנאמנים לעם ישראל, מתיישבים, אקדמאים - ופגשתי קבוצות המתמודדות עם אתגרים ייחודיים, כמו ארגון אמב"י המסייע למתמודדים עם גמגום. הבנתי שיש לנו הרבה מאוד עבודה על-מנת לתקן ולפתור בעיות הנמשכות שנים רבות. פגשתי אזרחים רבים שיוקר המחיה הפך את חייהם לקשים מנשוא; פגשתי זוגות צעירים ומבוגרים שהמונח "דיור בר-השגה" הפך מבחינתם למילים חסרות פשר.
אבל, רבותיי חברי הכנסת, פגשתי עוד דבר. פגשתי אזרחים רבים, והתרשמתי שרבים בעם הזה, מעבר להבדלי גישה והשקפה ושייכות מפלגתית, מבקשים לשמור על מסורת ישראל; מבקשים שהחזות של המדינה תהיה יהודית. הם רוצים שהילדים שלהם ידעו מה זה יהדות. חשוב להם שילדיהם ידעו מה זה "שמע ישראל", מה זו שבת קודש, מהן התפילין ומהי המזוזה.
הרשו לי להביע רעיון - אולי סוג של שאיפה - והלוואי שהוא יתקבל, כי אולי טמון בו מפתח לתיקון שאנחנו חושבים שהוא חיוני ביותר עבור האזרחים כולם. כמעט לכל אחד ואחד מאיתנו יש שותפים בחייו. איש ואשתו הם שותפים; בין הורה וילדיו ישנה שותפות; גם בין אחים ואחיות, ילדים וחברי כיתתם - בין כל אלו מתקיימים יחסי שותפות. לעיתים זו שותפות גורל, לעיתים שותפות דם, ופעמים זו שותפות של עולם ערכים, וכמובן יש גם שותפים עסקיים. לרוב יש בין שותפים פערים, אך למרות זאת הפערים לא גורמים לפירוק שותפות. יש שותפויות שעולות על שרטון, אך רוב מערכות היחסים מתגברות על הקשיים ומקיימות את יסוד השותפות.
ה
ממשלה הזאת תהיה, בעזרת השם, ממשלה של שותפים במובן ובהקשר האזרחי של המושג. הביטוי אזרחים שווי זכויות מוכר בעיקר משימוש על דרך השלילה, בכל אותם פעמים שציבור כזה או אחר מתלונן על קיפוח ודורש להיות שווה זכויות. אברהם אבינו אמר ללוט כשביקש למנוע ממנו מריבה "אנשים אחים אנחנו", ואנחנו אומרים היום: אנשים שיש ביניהם שותפות אזרחית אנחנו.
בואו ונעשה את השינוי הקטן בראייה שלנו, ותראו שפתאום הכל נעשה קל יותר, כי גם בשותפות קורה שלשותף אחד יש תרעומת או ביקורת על השותף השני, והוא מכיל ומתגבר, ולא מכריז על ירידה מהארץ, כי הוא מבין שהשותפות גדולה לאין ערוך מהפער, אף אם הפער איננו ניתן לגישור. שותפות מתפרקת רק במקרה של משבר אמון, מעילה, או עוול חריף שהוא גדול מערך השותפות.
אני מודע לעובדה שגם החברה שאותה אני מייצג - הציבור החרדי המופלא, המונה למעלה מ-1,200,000 נפש - לא פעם מציגה דרישות או עמדות שלציבורים אחרים במדינה יש קושי לקבלן. לציבור הימני בישראל ישנן עמדות שלאחינו השותפים בשמאל קשה לקבלן.
ואלו הם רגעי המבחן שבהם יש לעצור ולומר: יש בינינו דברים משותפים. ומהם אותם הדברים המשותפים? ובכן, אלה הם החיים שלנו כאן בארץ אבותינו, הארץ המובטחת, הארץ שבה אבות אבותינו הקריבו קורבנות בבית המקדש, עלו לרגל, הביאו לכהן את פרי אדמתם, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שאליה נכספנו אלפיים שנות גלות. זו הארץ שעליה נלחמו ומסרו את נפשם אודים מוצלים מאש ששרדו את זוועות השואה האיומה, רק כדי להנחיל לדורות הבאים מדינה יהודית שתהיה בית לעם היהודי. זוהי אבן יסוד של השותפות שלנו, והיא גדולה יותר מכל הפערים.
רבותיי חברי הכנסת, בשם ערך הדאגה למשותף, אנחנו, חברי הכנסת של
יהדות התורה, נחושים לעשות כל שביכולתנו לסייע להם, לכם, לכולם. ימין, שמאל, מרכז, חרדים, חילונים. לכל מי שהרוח הזו מפעמת בליבו. היו אמירות והתבטאויות שלי שעוררו שיח ציבורי, לכולן היה מכנה משותף אחד, שמקורו הוא החוסר בתחושת השותפות של הציבור החרדי, שעל ידו נבחרתי לכנסת בשליחות רבותיי.
אבל אנחנו מאמינים ביכולת לשנות את התחושה הזו. כך אמרתי גם לראש הממשלה המיועד, ידידי ומכובדי מר
בנימין נתניהו. הציבור החרדי לא יסכים לקבל תקציבים או תפקידים. כשם שבשותפות איש מהשותפים אינו מקבל דבר מה, אלא הוא בעל חלק יחסי בשותפות, כך גם במערכת החינוך, כך גם בתוכנית הלימודים, כך גם בדיור. ילד חרדי זהה לכל ילד אחר במדינת ישראל, כי ככה זה בשותפות. גננת או סייעת חרדית אינה שונה מאחיותיה שממלאות תפקיד זה בחינוך הממלכתי. אנחנו לא מהגרים ולא מבקשי מקלט, אנחנו שותפים.
כן, אני יודע שיש כמה גבות שמתרוממות ושואלות: ומה עם שותפות בתחומים נוספים שבהם פחות רואים את נוכחות הציבור החרדי? והשבתי על כך, שבדיוק כמו בין שותפים, כשערך השותפות גדול מהפערים, ניתן בהסכמה ובשיתוף פעולה להתגבר גם על אלה. שנזכה, בעזרת השם, לעשות טוב, שנזכה להיות ראויים לסייעתא דשמיא, שנזכור שכולנו בני איש אחד אנחנו. תודה רבה לכולכם.
