לשם כך, ביום הקדוש הזה, עלינו להתחייב יחד לשוב ולבנות את עצמנו, תוך הישענות על שלושה יסודות, שנחלשו לפני השבעה באוקטובר. ואלו הם:
היסוד הראשון: לעולם לדעת להגן על עצמנו בעצמנו. לעולם. שעה שאירן ושלוחות הטרור שלה תוקפות אותנו - מדינת ישראל חייבת להמשיך ולפתח את היכולות להגן על עצמה בעצמה מפני כל סוג של איום ומתקפה; עם כוח מגן איתן ומתקדם, ובריתות מדיניות - עולמיות ואיזוריות. שילוב שיבטיח לנו יתרון איכותי מוכח, ויבצר לעד את חוסננו כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יסוד ההגנה נוגע כמובן גם לאחיותינו ואחינו בתפוצות ישראל ברחבי תבל, הנמצאים כיום תחת איום ומתקפה - בקהילות ובקמפוסים. אני פונה אליהם מכאן - מבירת הנצח של עמנו, ואומר: אנחנו עומדים אתכם כתף אל כתף כנגד מתקפת האנטישמיות, הטרור והשנאה שמופנית אליכם בימים אלה. מדינת ישראל אתכם. כולנו אתכם.
היסוד השני, הוא יסוד השותפות והאחדות. בל נשכח שטענתנו ההיסטורית למדינה, טענה שזכתה לגיבוי מלא ואישור של משפחת העמים ומוסדותיה - נשענת בין היתר על היותנו עם אחד, שזכאי למדינת לאום משלו. לכן, כשאני אומר אחדות - כוונתי להיותנו עם אחד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון הן לאחדות גורל והן לאחדות יעוד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון להיותנו עם אחד, שיש בו מגוון של עמדות, אמונות, אורחות חיים ותפיסות עולם. אחדות היא לא אחידות. ואינני מתכוון חלילה לפגיעה בתרבות הוויכוח, המחאה והמחלוקת הישראלית - שהיא חלק בלתי-נפרד מהדי.אן.איי שלנו כמדינה שיודעת לקבל הכרעות ובאופן דמוקרטי הטבוע עמוק בתוכנו.
אבל אסור לנו להתבלבל לרגע ולתת לפלגנות ולקיטוב לשלוט בנו. כי אויבינו לא מתבלבלים לרגע. אם לא נקשיב אחד לשני, אם לא נכאב אחד עם השני, אם לא נבין זה את זה - למרות המחלוקות. אם נהפוך לקהילות, ומחנות, שכבר לא זוכרים מה מחבר ביניהם - אנחנו עלולים לאבד לא רק את עמנו האחד, אלא גם את מדינתנו האחת. עלינו לזכור כל העת: הלכידות הישראלית - הנדירה, האמיצה, היפהפיה - שראינו בחצי השנה האחרונה, בחזית ובעורף, היא דמותנו האמיתית.
והיסוד השלישי הוא יסוד האמונה, הרוח והתקווה. האמונה העמוקה בצדקת הדרך, רוח הלחימה על עתיד טוב יותר, והידיעה הברורה שהתקווה תנצח. סיפורו של סגן מפקד חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים - אלוף משנה שמחה אפלבאום - הוא דוגמה מאלפת לכך.
שמחה - אסיר מספר 78524 מאושוויץ-בירקנאו, ופרטיזן - איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא קיים את הנדר שנדר בצעדות המוות: עלה ארצה, היה ממקימי הקיבוץ נצר סרני, והפך למפקד בצה"ל. בדבריו ללוחמים תוך כדי קרבות התופת ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים, הישיר אליהם שמחה את מבטו, ואמר להם כך: "התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ, ומלחמת העולם באירופה". "הכי נורא היה באירופה. הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן? הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים. אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה שוב". כך אמר.
האמונה הזאת בצדקת הדרך, היא מקור רוח הלחימה של עמנו. רוח לחימה - למען התקווה, למען העתיד, למען הבניין הלאומי שלנו במולדתנו. ולמען השלום בתוכנו ועם שכנינו. רוח הלחימה הזאת היא של שורדי השואה, ושל לוחמי מערכות ישראל. זו רוח הלחימה של הדור הזה - של תושבי הנגב המערבי והצפון, ושל החברה הישראלית כולה - בחזית ובעורף.
וזו רוח הלחימה - על העתיד והתקווה - שהתרגשתי לראות בהגדה הקיבוצית של חברי קיבוץ בארי בקום המדינה, בה כתבו: "וְאַל נִשְׁכַּח, כִּי רַק בִּזְכוּתָם, וּבִזְכוּת כָּל הֲמוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל - הִגַּעְנוּ הֲלוֹם, וְכִי לְמַעֲנָם, וּלְמַעַן תֵּת נִיר לִשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל - אָנוּ נִלְחָמִים עַתָּה. אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ כָּל רוּחַ רַע לֹא יְזִיזֶנּוּ. אָל מוֹרֵךְ, אָל עַצֶּבֶת בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת!".
אהובינו שורדי השואה - אתם גיבורי הַנֶּצַח שלנו. המורשת שלכם היא מורשת של תקומה, של גאווה, של תקווה. אתם מקור אמונתי היוקדת שהעם שלנו יכול לנצח הכל. הכל!
אנחנו עוד ניטע, נִבְנֶה ונִבָּנֶה, אנחנו נשמור על האש הבוערת, ובעזרת השם אנחנו נמשיך ונוציא נצרים חדשים, כפי שאתם עשיתם - בשם העבר ולמען העתיד, ונוכיח לעולם כולו שעם הנצח כאן - מאז ולתמיד. עם ישראל חי!
יהי זכרם של מיליוני אחינו ואחיותינו שנרצחו בשואה על-ידי הנאצים ועוזריהם - ברוך, וחקוק על לב האומה לדור דור.