האקדמיה ממלאת בהקשר זה תפקיד חשוב, כאחד העוגנים המשמעותיים לקיומה ולקידומה של תרבות דמוקרטית. לכבודה של האכסניה אני מבקשת לייחד דברים אחדים לחשיבותו של החופש האקדמי. החופש האקדמי הוא נשמת אפה של האקדמיה במדינה דמוקרטית. הן במובן המוסדי – המעוגן בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה – הן במובן של חופש אקדמי אישי, הנוגע לחרותם של החוקר והחוקרת כפרטים. החופש האקדמי המוסדי נועד להגן על עצמאותה של האקדמיה, בין היתר, בבחירת תחומי ההוראה, בקביעת הרכב הסגל האקדמי ובניהול התקציב מול המערכות השלטוניות המסדירות ומממנות אותה. ואילו החופש האקדמי האישי בא להגן על חרותו של החוקר מהשפעות זרות ולא-ענייניות על המחקר, ההוראה והפרסום המדעי. החופש האקדמי אכן נוגע ללב-ליבה של המשימה המחקרית: הוא נועד להבטיח לאנשי סגל, לחוקרים ולסטודנטים, את החרות לבחון, לתהות, לערער ללא מורא על מוסכמות ולהעלות רעיונות חדשים – גם אם הם חריגים ומעוררי מחלוקת. בכך החופש האקדמי תורם להעשרת החשיבה והידע האנושי ולפריצות דרך חשובות בתחומים רבים, ובהם המדע, הרפואה, החדשנות הטכנולוגית ועוד. כשופטת אוכל להעיד, כי הכתיבה והמחקר האקדמי מפרים מאוד את החשיבה השיפוטית ואת היכולת לנתח סוגיות משפטיות מורכבות. לכן אף משולבים מאמרים ומחקרים אקדמיים כעניין שבשגרה, כמעט, בפסקי הדין של בית המשפט העליון, ולא רק בהם. לעיתים יש נטייה לערב בין המושג "חופש אקדמי" ובין חופש הביטוי. ייתכן שהדבר נובע מן הנטייה לממש את חופש הביטוי בין כותלי הקמפוסים בדרך של מחאות והפגנות ובדרכים נוספות. זאת הן על-ידי הסטודנטים ואנשי הסגל של אותם מוסדות, הן על-ידי מי שאינו נמנה עימם, אך רואה בקמפוסים בָּמָה מתאימה למימוש חופש הביטוי שלו. חופש הביטוי הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. הוא מבטיח את חרות הפרט להביע דעה, לחשוף עוולות ולמחות כנגדן. הפסיקה בישראל הכירה במעמדו החוקתי של חופש הביטוי כבר בראשית ימי המדינה וביתר שאת מאז חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר בעקבותיו הוכר מעמדו החוקתי של חופש הביטוי כזכות הנגזרת מערך כבוד האדם וכחלק בלתי נפרד ממנו. אך בישראל, בשונה מן התפיסה האמריקנית, אין מדובר בחופש מוחלט, ולא ניתן להצדיקו מקום שהוא חותר תחת ערך כבוד האדם עצמו, במופעים של גזענות למשל. החופש האקדמי, בשונה מחופש הביטוי, נועד להעצים את המחקר, ההוראה וההתפתחות המדעית. בעולם האקדמי, עמדות קשות לעיכול – ואפילו כאלו המאתגרות את הנרטיב הלאומי – עשויות להיות חלק לגיטימי מהמחקר האקדמי. אך חופש זה אף הוא אינו מוחלט. עליו להיבחן לאור החובות המקצועיות והאקדמיות של אנשי הסגל, הדורשות דיוק, יושרה אינטלקטואלית ועמידה בסטנדרטים המקובלים של המחקר.

על אף השוני המושגי ביניהם, חופש הביטוי והחופש האקדמי כאחד, הם אבני יסוד במבנה הדמוקרטי. על כן חובתנו היא להגן עליהם. ועל-מנת שנוכל לעשות כן, עלינו לשמור מכל משמר על העצמאות ואי-התלות של האקדמיה, כמו גם של העוגנים הדמוקרטיים הנוספים שאת חלקם הזכרתי בפתח הדברים, ובהם הרשות השופטת, התקשורת, והייעוץ המשפטי לממשלה, המשמשים ערובה למימוש ולהגשמת ערכי הדמוקרטיה בחברתנו. הדמוקרטיה המהותית שאותה חרטו, כאמור, מייסדות ומייסדי המדינה על דגלה בהכרזת העצמאות, שלובה וכרוכה לבלי הפרד בהיותה של המדינה מדינה יהודית. שתי הזהויות הללו של המדינה – היהודית והדמוקרטית – מחוברות ביניהן בו' החיבור. והסיבה שראיתי להדגיש בדברי היום את זהותה הדמוקרטית של המדינה ואת הצורך לשמרהּ, נובעת מכך שאני צופה בדאגה רבה ביוזמות ובמהלכים הרי-אסון המעמידים בסכנה ממשית את עצמאותם ואי תלותם של עוגנים דמוקרטיים חיוניים. אל מול היוזמות המסוכנות הללו גוברת מאוד חשיבות החינוך לדמוקרטיה, וגובר ההכרח לחזק את המוּדעוּת ואת השיח הנסמך על ערכים דמוקרטיים. בהקשר זה אני מבקשת להביא בפניכם דברים שכתב הרב יונתן זקס ז"ל, מי שכיהן כרבה הראשי של בריטניה ונפטר לפני כארבע שנים. לא הכרתי את הרב זקס אישית, אך כתביו – כיהודי מאמין וכהוגה דעות והומניסט מהמעלה הראשונה – מהווים עבורי מקור בלתי נדלה ללימוד והשראה. הדברים שאביא נכתבו על ידו עוד בשנת 2009 בספר "הבית שאנו בונים ביחד: בנייה מחדש של החברה". הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית השנה, אולי לא במקרה. הדברים שאני מבקשת לצטט מתוכו מתייחסים לתופעות שהחלו לקרות בקמפוסים של האוניברסיטאות ברחבי העולם כבר לפני למעלה מ-15 שנה. וכך כותב הרב זקס: "כאשר החרם, האיסור והנידוי מתחילים לעצב את הסביבה שבה חיים אנשי אקדמיה, עיתונאים, איגודים ומוסדות מקצועיים, כשדעות מנוגדות עוברות דה-לגיטימציה והמחזיקים בהן אינם רשאים להשתתף בזירות שנחשבו בעבר למבצרי חופש הדיבור והרדיפה אחר האמת, אנו חיים בתקופה מסוכנת. כדי לאפשר את הרוע צריך רק שאנשים ירדימו את החוש המוסרי של הדור. וזה עלול להפוך לבגידת האינטלקטואלים של זמננו... מוסדות שהוקדשו בעבר לחופש אינטלקטואלי עברו פוליטיזציה, הקונצנזוס המוסרי נעלם והשיח המוסרי גווע". כמה מטריד ועצוב להיווכח שהדברים שנכתבו כאמור לפני 15 שנה, עדיין כל כך רלוונטיים גם היום. ודי אם נזכור בהקשר זה את שהתחולל ועדיין מתחולל בעקבות אירועי 7 באוקטובר בקמפוסים של מוסדות אקדמיים מובילים בעולם ואת ליקוי המאורות הערכי של המנהיגות האקדמית באותם מוסדות. את הפרק שממנו ציטטתי מתוך ספרו של הרב זקס, הוא מסכם במסקנה עגומה: "כך נבגדת החרות בשם החרות, כך נרמסת הסובלנות בשם הסובלנות. לחברה שממשיכה ללכת בדרך זו לא צפוי סוף טוב".

זוהי מסקנה קשה, אך אני מתעקשת להאמין שלא זה הסוף הצפוי לנו כחברה. שיש תקווה. את התקווה אני שואבת במידה רבה ממופעים מרהיבים של טוֹב שאליהם נרתמה והתגייסה החברה הישראלית על כל גווניה, לאורכה ולרוחבה של הארץ בתקופה הקשה שעוברת על כולנו. גילויים מרגשים אלה של ערבות הדדית, של הקרבה, של נתינה ושל סולידריות אזרחית, מוכיחים כי אנו חברה חפצת חיים. ב-7 באוקטובר פגשנו מקרוב את הרוע בהתגלמותו. חווינו ועודנו חווים כאב, סבל, שכול, תסכול וגעגוע. משפחות רבות, רבות מדי, נוספו אל "משפחת השכול" הישראלית; הפצועים בגוף ובנפש התרבו מאוד אף הם; אלפי תושבים בצפון ובדרום פונו מבתיהם וחלקם אף איבדו את ביתם כליל. ומאה חטופים וחטופות עדיין מצויים בשבי ארגוני הטרור ברצועה, ועד שישובו אלינו, לא נוכל באמת לשוב ולהסדיר את נשימתנו ולהחזירה לקצב הרגיל. בתוך כל אלה ועל אף התחושות הקשות מנשוא על היותנו נתונים בסכנה קיומית ממש, עלינו להכיר בכך שהדרך להתמודד ולקום מהשבר הגדול שפקד אותנו, היא בעשייה מתמדת ונחושה לתיקון הדברים. כי רוע היה ולצערנו ימשיך להיות בעולם בכלל, ובשכונה הבעייתית שלנו בפרט. המענה היחיד שיש לנו הוא בעשייה בונה ובצמיחה המושתתת על ערכים יהודיים ודמוקרטיים כאחד.