אני זוכרת בהקשר זה את אחד התיקים הראשונים שבהם טיפלתי כשופטת צעירה. הייתי אז כבת 36 שנים וחסרת ניסיון שיפוטי כמעט לחלוטין. היה זה מקרה שבו תבע המוסד לביטוח לאומי אדם נכה ומוגבל בניידות שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב. בנו שגר עימו היה מורשה הנהיגה ברכב מטעמו והסיע את אביו לכל צרכיו. לימים, הבן נישא ועבר לגור בבית משלו שהיה סמוך מאוד לבית אביו, מרחק של 1,800 מטר ממנו בקו אווירי. על-פי כללי הביטוח הלאומי, אחד המצבים שבהם נדרש נכה להחזיר מיידית את ההלוואה העומדת, הוא - מקום שבו הנהג המורשה ברכב עבור הנכה, מתגורר במרחק העולה על 1,500 מטר בקו אווירי, מבית הנכה. במקרה שלנו, מדובר היה בבן אשר מתוך מסירות לאביו ולטיפול בו בחר לגור סמוך מאוד אליו, גם לאחר שנישא, ובפער של 300 מטרים בלבד מעבר לנדרש בכללים. בנסיבות הללו, התביעה של הביטוח הלאומי להשבה מיידית של ההלוואה העומדת קוממה אותי מאוד. וכשופטת צעירה ונלהבת לעשיית צדק, אני זוכרת שניסיתי תחילה לדבר אל ליבו של נציג הביטוח לאומי שמא ניתן לשוב ולשקול את הצורך בתביעה במקרה זה. ציינתי, כי לא ייתכן שבשל 300 מטרים בלבד, ולמרות שהבן עשה מאמץ גדול למצוא מגורים סמוך לאביו, הוא יחויב בהשבה מיידית של ההלוואה העומדת. אך נעניתי, כי אלו הכללים ולא ניתן לחרוג מהם. מתוך תסכול על התשובה, ומתוך הלהט לעשות צדק עם נכה, דל אמצעים, אשר נזקק מאוד לרכב ולסיועו של הבן בהסעתו לטיפולים ולסידורים שונים, אני זוכרת שהשקעתי מחשבה רבה בניסיון למצוא דרך "יצירתית", אשר תאפשר לי שלא לפסוק נגד הנכה ולא לחייב אותו בהשבת ההלוואה העומדת שהייתה בגובה המיסים על הרכב, ושאותה לא היה בידו להשיב באותה עת. משלא נמצאה לי דרך כזו בחוק, עלתה בדעתי המחשבה, כי אשהה את ההכרעה בתיק זה עד קלנדס-גרקס, בתקווה שבשלב כלשהו ישתנו הכללים ויעבור רוע הגזירה. ייתכן אפילו ש"איימתי" על נציג הביטוח הלאומי שהופיע בפני בתביעה זו, כי כך אעשה. אך הכללים לא השתנו, ובחלוף פרק זמן מסוים הבנתי שעלי להחליט בתביעה, גם אם התוצאה היא בעיני מקוממת ובלתי צודקת בעליל. ייתכן אפילו שהשהיית ההחלטה לפרק זמן מסוים עד שהתעשתתי, גרמה נזק לנכה, בשל חיובי הצמדה וריבית. התיק הזה היה מבחינתי שיעור חשוב, כבר בתחילת דרכי השיפוטית. ממנו למדתי, כי המענה שהמשפט מספק לנו הוא לא תמיד צודק, וכי ישנם מצבים שבהם אנו כשופטים חושבים שהתוצאה המתחייבת על-פי הדין אינה צודקת, אך אנו מחויבים בה, ואין בידינו לחרוג ממנה.

כשהגעתי לבית המשפט העליון, התובנה הזו העמיקה ובמהלך ע20 השנים שבהן כיהנתי בבית משפט זה, חוויתי אותה בעוצמה בשני מקרים שבהחלט מהווים ציון דרך מבחינתי. האחד, הוא המקרה של הילדה שחר גרינשפן והשני הוא המקרה של פלונית הנוגע להפריה מזרעו של מת. שחר הייתה כבת 12 כאשר נפגעה אנושות בתאונת דרכים, בעת שעמדה עם חברתה על אי-תנועה המפריד בין נתיבי נסיעה והמתינה לאור ירוק ברמזור על-מנת לחצות את הכביש. נהג של אוטובוס זעיר עלה על אי-התנועה ופגע בשחר ובחברתה, לאחר שאיבד שליטה על הרכב בשל היותו בגילופין. בעקבות התאונה חרבו באחת עולמה של שחר ועולמם של בני משפחתה. לשחר נגרמה חבלת ראש קשה ביותר, ולאחר שורה ארוכה של טיפולים היא נותרה במצב של הכרה מינימלית, משותקת בארבע גפיים ותלויה לחלוטין בעזרת הזולת. הנהג הועמד לדין פלילי בפני בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה. בינו ובין רשויות התביעה גובש הסדר טיעון שבמסגרתו הודה בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וגרימת תאונה בה נפגע אדם חבלה של ממש. אך למרות העבירות החמורות שבהן הורשע, נגזרו עליו לפי הסדר הטיעון עונשים נמוכים בעליל – 600 שעות של עבודות לתועלת הציבור, קנס בסך 1,000 שקל, שלילת רישיון לשש שנים, ועונש מאסר של שישה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים. משנודע למשפחת גרינשפן על הסדר הטיעון ועל העונשים הקלים שעליהם הוסכם במסגרתו, היא פנתה לפרקליטות המדינה בטרוניה על כך. בתשובתה אישרה הפרקליטות, כי אכן הטיפול בעניין היה שגוי והסכימה, כי העונש שנגזר על הנהג בעקבות הסדר הטיעון היה קל ולא הלם את חומרת המעשה ואת הנזק הקשה שנגרם לשחר. משפחת גרינשפן לא ידעה מנוח וחיפשה דרך להביא לעשיית צדק ולהענשת הנהג כגמולו. על כן כשנה לאחר מתן גזר הדין, ולאחר שהנהג כבר ריצה את העונש שהוטל עליו בהסכמת התביעה, הגישה המשפחה עתירה לבג"ץ, שבה עתרה לביטול ההליך הפלילי שהתקיים ולהגשת כתב אישום חדש נגד הנהג. הדיון בעתירה היה קורע לב. שחר הגיעה לאולם על כיסא גלגלים ותקשרה במצמוצי עיניים. המחזה הזה אל מול תמונתה טרם פציעתה כנערה צעירה מלאת חיים ושמחה היה קשה מנשוא, ואני התקשיתי להסתיר את הדמעות שעלו בי במהלך הדיון. אך בסופו של דבר לא היה מנוס מדחיית העתירה. הנשיא אשר גרוניס כתב את פסק הדין המרכזי והזכיר במסגרתו את האמירה: "Hard cases make bad law". ליבנו נטה במובהק אל שחר ולמשפחתה, אך את הסעד שביקשו לא יכולנו להעניק להם. בהינתן עיקרון סופיות הדיון, והמסלול התעבורתי-פלילי שבו מוצו ההליכים באותו עניין. ושוב, כמו במקרה של הביטוח הלאומי וההלוואה העומדת לנכה, חשתי את תחושת התסכול המתעוררת כל אימת שאנו חשים כי לא ניתן ליישב בין הדין ובין הצדק. במקרה של שחר אף נתתי ביטוי לתובנה שעליה אני מספרת לכם, וכתבתי בפסק הדין באופן חריג פסקה בנימה אישית: "דומה כי אין מי שבמהלך שנות כהונתו כשופט לא התמודד עם מקרה קשה, אשר בו למרות האהדה הרבה שעוררו אצלו טיעוני בעל הדין, לא נמצא לו נתיב בדין אשר יאפשר את מתן הסעד שנתבקש. קוצר ידו של המשפט… יש בו לעיתים כדי למלא את השופט היושב בדין תחושת תסכול. אך עלינו לזכור, כי קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט, וכי פריצת גדרי החוק והכללים המשפטיים שעליהם אנו אמונים יש לה מחיר". על כן, עם כל הכאב, משקצרה ידו של המשפט, קצרה גם ידנו כשופטים לתקן את המשגה ואת הפגם שבו היה נגוע הסדר הטיעון במקרה של שחר.

המקרה השני שנצרב בי כמקרה קשה במיוחד הוא המקרה של פלונית משנת 2016, אשר בו קיבלנו ערעור הנוגע לסוגיה של ההפריה מזרעו של מת שעלתה לראשונה בבית המשפט העליון. גם באותו המקרה חרגתי ממנהגי ומהסגנון הרזה והממוקד המאפיין את כתיבתי השיפוטית, וכללתי בפסק הדין פסקה בנימה אישית, המבטאת את התובנה בדבר הפער המתסכל הנפער לעיתים בין תחושותינו ונטיית ליבנו לבין הדין, שעל פיו אנו מחויבים להכריע. המנוח היה בחור צעיר בן 28 שנהרג בתאונת דרכים במהלך שירות המילואים. הוא היה נשוי זמן קצר, ואלמנתו שבינתיים נישאה בשנית התנגדה לבקשת ההורים לבצע את ההפריה עם אישה אחרת. בהעדר חקיקה המסדירה את הנושא, נסמכנו על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המבוססות על הצורך בכיבוד רצונו של הנפטר. הנחיות אלו קובעות, כי בהיעדר הוראות מפורשות שהשאיר הנפטר, יש לבחון את רצונו המשוער. ההנחיות מוסיפות וקובעות, כי מקום שהייתה לו בת זוג קבועה, רצונו המשוער נלמד ככלל מפיה. על כן פסקנו, כי באותו המקרה ובהינתן עמדת האלמנה, אין להורי הנפטר מעמד לדרוש את הולדת הנכד/ה באמצעות אישה אחרת. גם המקרה הזה היה קשה להכרעה במובן הרגשי, וגם את חוות דעתי באותו פסק דין – שהוכרע ברוב של ארבעה מול דעתו החולקת של חברי השופט חנן מלצר - סיימתי כאמור, בנימה אישית: "לא אוכל לסיים את חוות דעתי מבלי לבטא את ההבנה ואת האמפתיה הרבה שאני חשה כלפי ההורים במקרה דנן. אולם לא תמיד אנו כשופטים יכולים להוליך את תוצאת ההתדיינות למקום שאליו יוצא ליבנו כבני אנוש. במקרה דנן לא נמצאה לי לצערי דרך משפטית כזו, וכפי שכבר ציינתי בפרשה יוצאת דופן אחרת [גרינשפן] בהקשר זה: 'קוצר ידו של המשפט הוא גם קוצר ידו של השופט'". בכל המקרים האלה שעליהם סיפרתי, לא הצלחתי להוליך את התוצאה המשפטית אל המקום שבו נטה ליבי, והדבר עורר בי כאמור תסכול לא מבוטל. אך ייתכן שהתסכול הזה, אשר ליווה אותי לאורך 34 שנות שיפוט, יש בו היבט חיובי. זאת משום שאנו, שבחרנו במסלול השיפוט כדרך חיים, ראוי לנו, כי לא נאבד לעולם את אהבת האדם, את האכפתיות למצוקותיו ואת הרצון לסייע לו. כהונתי בבית המשפט העליון הסתיימה ביום 16 באוקטובר 2023, עם הגיעי לגיל 70. אך הואיל וימים ספורים קודם לכן פקד אותנו שבר גדול, מטבע הדברים, לא קיימנו טקס חגיגי ואף לא אירועי פרישה. במקומם, שיגרתי לכל השופטות והשופטים ולכל עובדי המערכת, איגרת פרידה, בה ציינתי בין היתר: "אני אסירת תודה על ההזדמנות והזכות הגדולה שניתנו לי לעבור את המסע הזה [כשופטת], ולעשות כל שביכולתי, בכל ערכאות השיפוט שבהן כיהנתי, כדי להרבות טוב. אני אסירת תודה על שש השנים האחרונות, שבהן זכיתי לעמוד כנשיאה בראש הרשות השופטת, ולהכיר מקרוב את העשייה היום-יומית הברוכה של שופטות ושופטי ישראל, ושל עובדי המנהל והסגל הניהולי, בכל רחבי הארץ, הבאים ממחויבות ציבורית, מאהבת אדם ומחדוות נתינה ומעוררים בלבי הערכה וגאווה אין-קץ".

תחושות אלו ממשיכות ללוות אותי גם כיום למעלה משנה מאז שפרשתי. אך לצד הגאווה וההערכה הרבות שאני רוחשת לרשות השופטת שלנו על כל מרכיביה, אני גם מודאגת מאוד. אין זה סוד, כי מאז פרישתי טרם מונה נשיא קבוע לבית המשפט העליון. ואם לא די בכך, בית המשפט פועל בהרכב חסר של 12 שופטים במקום 15, על כל המשמעויות הנובעות מכך. לצערי, למרות הימים הקשים שעוברים על כולנו, ולמרות הצורך לשלב זרועות במאמץ משותף לקום יחד מן השבר שחווינו, יש מי שסבור כי זוהי שעת כושר לקדם תוכנית, שאותה כיניתי עוד בינואר 2023, כתוכנית לריסוק מערכת המשפט. בל נטעה: הניסיון להציג את המתווה המקודם בימים אלה כמתווה "פשרה" ו"כהסכמה רחבה", איננו אלא אחיזת עיניים. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. אותה פוליטיזציה, אותה מכה אנושה לעצמאותה, לאי-תלותה של הרשות השופטת, וממילא לזהותה הדמוקרטית של המדינה. וכאן, אני מבקשת להביא בפניכם תובנה נוספת שאליה הגעתי לאורך 34 שנות שפיטה: המשפט אינו יכול ואינו צריך לתת מענה לכל החוליים והמשברים שאליהם נקלעת החברה לאורך חייה. הגורמים האמונים על המשפט ובהם הרשות השופטת, הייעוץ המשפטי לממשלה ויתר גורמי אכיפת החוק הם עוגנים חשובים להבטחת קיומה של חברה דמוקרטית. על כן, הם הערובה לחירויות שלנו, והם חומת המגן של האזרח מפני שרירות השלטון. לכן, עלינו להוקיר את פועלם, ולשמור עליהם כגורמים מקצועיים המקיימים את חובות האמון שהם חייבים בהם כלפי הציבור. אך בהם לא די. על-מנת להטמיע את הערכים הדמוקרטיים, ועל-מנת שאלו יכו שורשים יציבים בחברה, יש לשקוד על חינוך לדמוקרטיה, יש להנחיל ולקדם תרבות דמוקרטית, ויש לשנן את ערכי היסוד הדמוקרטיים שעליהם קמה המדינה, עד שיהפכו לחלק בלתי-נפרד מההוויה החברתית של הציבור ושל משרתי הציבור במילוי תפקידם. אני סבורה, כי בעת הקשה הזו, מוטב להתרכז בעשייה משותפת, בתמיכה ובסיוע הדדי לאלו הזקוקים לכך, ובחיזוק המאחד והמחבר בינינו. כפי שציינתי לא מכבר במקום אחר, חשוב לי לומר, כי למרות הכל, אני מתעקשת לקוות לטוב, ואת התקווה הזו אני שואבת ממופעים מרהיבים של טוֹב שאליהם נרתמה והתגייסה החברה הישראלית על כל גווניה, לאורכה ולרוחבה של הארץ בתקופה הקשה שעוברת על כולנו. גילויים מרגשים אלה של ערבות הדדית, של הקרבה, של נתינה, של סולידריות אזרחית, ושל לחימת אחים ואחיות שכם אל שכם - כל אלו מוכיחים, כי אנו חברה חפצת חיים. זהו סוד כוחה ועוצמתה של החברה שלנו, המתגלה במלוא תפארתה גם בימים אלו. ובהקשר זה, אני מבקשת לספר לכם לסיום כי לפני יומיים, הוזמנתי לסיור בקיבוץ בארי שאותו הובילו מנחם ואיתיאל קלמנזון לצידו של עילם בן הקיבוץ שלחם ב-7 באוקטובר כחבר בכיתת הכוננות. מנחם הוא אחיו של אלחנן קלמנזון ז"ל ואיתיאל הוא אחיינו של אלחנן. השלושה יצאו על דעת עצמם לקיבוץ בארי מיד כשהגיעו הידיעות הראשונות על הטבח המתחולל שם. במשך שעות ארוכות, הם לחמו וחילצו בחירוף נפש עשרות מחברי וחברות הקיבוץ, עד שבמהלך הקרב נפל אלחנן מירי של מחבל שהסתתר באחד הבתים, שאליו נכנסו. התוודעתי אל הסיפור המופלא של בני משפחת קלמנזון מכתבת טלוויזיה ששודרה בחודשים הראשונים של המלחמה. הסיפור טלטל וריגש אותי עד עמקי נשמתי, ובעקבותיו חשתי צורך עז לבוא אל משפחת קלמנזון ולהביע בפניהם את תנחומי על נפילת אלחנן ואת התרגשותי הרבה נוכח מסירות הנפש וההקרבה שאין למעלה ממנה, של אלחנן, מנחם ואיתיאל, שזינקו לעזרת אנשי בארי מבלי שאיש קרא להם. לפני אותו הביקור, לא הייתי מעולם בעתניאל. ובזכותו, זכיתי להכיר את יוכי והרב בני קלמנזון, הוריהם של אלחנן ומנחם, את שלומית אלמנתו של אלחנן וילדיהם, כולם אנשים נפלאים וערכיים, ונפשי נקשרה בנפשם. יוכי הזמינה אותי להצטרף אל בני ובנות משפחת קלמנזון המורחבת לסיור בבארי, שהתקיים כאמור לפני יומיים. במהלך הסיור תיארו מנחם ואיתיאל את מה שעבר עליהם באותן 16 שעות נוראות וגורליות של חילוץ אנשי בארי מן התופת. ולסיום הסיור, התכנסנו בבית שבו נורה אלחנן ובין היתר קראנו שם שיר שנכתב לזכרו על-ידי היוצר גלעד שגב. את דברי היום אני מבקשת לסיים בקטע מתוך אותו השיר, המבטא בעיני תקווה גדולה: "לא יבנו חומות בינינו / לא יבנו קירות, / ואם ינסו נדע להיות / למים שמחברים אדמה ושמים, / להיות הרוח שרוצה לחיות... / חדר חדר / ניכנס ונציל אחים, / נדלג מעל חומות הכאב, וגם אם הרגשנו בינינו קיר, / תמיד היינו, / בחדרי אותו הלב".