למרבה הצער, בימים אלו אנו עדים לתופעה חסרת תקדים של ניסיונות – מאורגנים ומתוזמנים – להפריע ולשבש דיונים באולמות השיפוט. אכן, כמאמר הביטוי הידוע, במשטר דמוקרטי ראוי כי הצדק ייעשה וגם ייראה. אך אין להשלים עם ניצול עקרון פומביות הדיון כדי לחתור תחת הדיון עצמו. אין לקבל ניסיונות למנוע מבתי המשפט לעשות את תפקידם – תפקיד שאותו הם ממלאים בשירות הציבור, בהתאם לעקרונות היסוד של המדינה. חשוב להבהיר: בית המשפט קיים עבור הציבור. כאשר ההפרעות באולם משבשות את היכולת לשמוע את טענות הצדדים, הן מסכלות את זכותם של בעלי הדין – של העותרים, התובעים, הנתבעים והמשיבים – ליומם בבית המשפט. הפגיעה אינה בבית המשפט עצמו, אלא בציבור שפוֹנה לבירור רציני ומעמיק של המחלוקת המשפטית. תופעה פסולה זו אינה מוכרת באף משטר דמוקרטי בעולם, ולא בכדי. כאשר מתנהלת מתקפה על עצם היכולת לנהל דיון, אין צורך להרחיב על ההשלכות הקשות שעלולות להיגרם לזכויות האדם והאזרח, לא רק באולמות השיפוט אלא במדינה כולה. בשל כך, ניתנה על ידינו אך לפני שלושה ימים החלטה עקרונית ולפיה מקום בו קיים חשש כי הדיון יופרע ומקום בו הדיון משודר – אזי ניתן יהיה להגביל את כניסת הקהל לאולם בית המשפט. התופעה של הפרעות והתפרעויות באולם בית המשפט, עד כדי שיבוש הדיון, היא חלק ממגמה מצערת ורחבה יותר שמתרחבת בשנים האחרונות – של דחיקת ביקורת עניינית לטובת השתלחויות נטולות רסן כלפי הרשות השופטת, וכלפי נושאות ונושאי המשרה המכהנים בה. לעתים נדמה כי השיח המשפטי הענייני מצוי בסכנת הכחדה, ואת מקומו תפסה רדיפה פופוליסטית ומסוכנת אחר השופט עצמו. דווקא כעת חשוב לזכור: מתחת לגלימת השיפוט פועם לב אדם. שופטי ישראל הם משרתי ציבור במובן העמוק של המונח. מדובר באנשי מקצוע מיומנים ומסורים, העובדים מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר, תחת עומס בלתי נתפס, למען מטרה אחת: לתת מענה צודק, הוגן ויעיל לעשרות אלפי הסכסוכים המשפטיים שנדונים במערכת. המלאכה המוטלת על כתפיהם של השופטות והשופטים שלנו, היא קשה ביותר. מדי יום הם נדרשים להכריע בשאלות הרות גורל, כגון: האם להרשיע אדם בפלילים או לשלול את חירותו; האם להוציא קטין מחזקתם של הוריו; מי נושא באחריות לתאונה שגרמה לפציעה או חלילה למוות; האם רשות שלטונית נקטה בהפליה מגדרית או מגזרית אסורה; ועוד. אך בכך לא מתמצה הטיפול בהליך המשפטי. כל תיק דורש מתן אינספור החלטות דיוניות שוטפות, שכרוכות אף הן בהשפעה מהותית על זכויות הצדדים: את מי מותר לזמן לעדות; כמה זמן יוקדש לשמיעת הטענות; מתי יינתן פטור מאגרה או מערובה; ועוד כהנה וכהנה. עוד יש לזכור כי ארגז הכלים השיפוטי אינו בלתי מוגבל. חוק יסוד השפיטה קובע, כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". משמעות הדבר היא כפולה: השופט אינו כפוף לשיקולים חיצוניים כגון דעת הקהל, ובמקביל הוא נדרש לשמור על מסגרת הדין, גם אם נטיית לבו האישית היא אחרת. השופט אינו רשאי להרשיע אדם כאשר נותר ספק סביר ביחס לאשמתו, גם כאשר הלב זועק נוכח כאבו של נפגע העבירה. השופט אינו רשאי להתחשב בראיות שלפי הדין אינן קבילות.

שופטי ישראל יושבים בתוך עמם, והם חווים ונושמים את אותה מציאות ישראלית מורכבת המלווה את כולנו. בסופו של יום העבודה, הם שבים אל ביתם, אל משפחתם, ואל הקהילה שלהם כשהם נושאים עימם את משא ההכרעות שקיבלו ושעליהם לקבל. לא אחת, הטקסט היבש של פסק הדין צר מלהכיל את לבטי הנפש שקדמו לו. המילה הכתובה אינה מסגירה את אותם לילות ארוכים של התחבטות, ואת הבדידות וכובד האחריות המונחים על כתפי השופט. גם החלטה קצרה בת כמה שורות, עשויה להיות תולדה של ימים ארוכים של התלבטות ומחקר. במציאות הזו בולט הניגוד בין הבקיאות, העומק וכובד הראש שמאפיינים את העשייה השיפוטית – ובין השטחיות והמהירות שמאפיינות חלקים בשיח הציבורי. המרחב הדיגיטלי מוצף כל העת בכותרות, בדיווחים, בטענות ובספקולציות שאין להם מקום בהליך המשפטי, אשר מתנהל כאמור לפי כללי הדין המהותי וכללי הראיות. קיים פער עצום, כמעט בלתי ניתן לגישור, בין פסקי הדין המפורטים והמנומקים, ובין "תרבות הציוץ" שבה היד קלה על המקלדת. הרשתות החברתיות אינן מותירות מקום למורכבוּת או למחשבה שנייה, והמרחב הדיגיטלי משטיח ומרדד את המציאות לכדי סיסמאות קליטוֹת. לצערי, יש מי שמנצלים את המציאות הזו כדי לקדם שיח משתלח, שקרי ופוגעני כלפי השופטים עצמם. השיח הזה אינו מסתפק רק באלימות מילולית כלפי שופטים – דבר חמור כשלעצמו – אלא הוא מאמץ גם דפוס מסוכן של תיוג וקִטְלוּג. התהייה אינה עוד על נימוקי פסק הדין, אלא על קנקנו של השופט עצמו – על מוצאו, על מקום מגוריו, על אמונותיו, ואפילו על בני ובנות משפחתו. השיח הזה מתייחס לשופט כסמל – סמל של "מערכת", של צד פוליטי או של שיוך עדתי. וכאשר הופכים אדם לסמל של קבוצה מסוימת, ומתעלמים מנימוקי ההחלטה או מפסק הדין לגופו, מותר הרסן למתקפה אישית כלפי השופט. מגמה זו של מתקפות אישיות כלפי שופטים, אינה מקרית. היא חלק ממסע רחב הרבה יותר לכרסום ולפגיעה בעצמאות השיפוטית. מתקפות אלו הן חלק מניסיון לשחוק מנגנון הגנה קריטי בדמוקרטיה הישראלית, אשר נועד לטובתם של אזרחי ותושבי ישראל. אני שב ומבהיר: מותר ורצוי להביע ביקורת כלפי פסק דין או החלטה שיפוטית. המחלוקת היא חלק בלתי נפרד מעולם המשפט הישראלי, והיא חיונית להתפתחותו. הדיאלוג והבקרה ההדדית בין שלוש רשויות השלטון, הם אבן יסוד בדמוקרטיה שלנו. אך קיים מרחק תהומי בין ביקורת עניינית ובין השתלחות אישית. הראשונה מכבדת את השיח הדמוקרטי, ואילו השנייה מבקשת להחריבו.

אמון הציבור ברשות השופטת אינו אינטרס של השופטים, אלא נכס חיוני של הציבור כולו. הניסיון לשחוק את האמון הזה אינו מסתכם בפגיעה בכבודו של השופט הספציפי, אלא חותר תחת יסודותיו של בית המשפט עצמו כנאמן הציבור. מדובר אפוא בניסיון להחליש את יכולתה של הרשות השופטת לשמש חומת מגן לזכויות הפרט: להושיט סעד למי שנפגע; לשמור על חירויות יסוד כגון חופש הביטוי, חופש הדת וחופש העיסוק; להגן על קניינם של אזרחי ותושבי המדינה; ולבלום שחיקה של הזכויות הללו על-ידי השלטון. חלק בלתי נפרד מאותו מסע לפגיעה ברשות השופטת הוא החרם שבו נוקט שר המשפטים נגד נשיא בית המשפט העליון. בפועל, אין מדובר בחרם עלי, על יצחק עמית, בתפקידי כנשיא בית המשפט העליון. החרם הוא על מערכת השפיטה כולה ועל תפקידה בחברה דמוקרטית. מעטים זוכרים, אבל החרם של שר המשפטים החל עוד בימי קודמי, ממלא-מקום הנשיא עוזי פוגלמן. מזה כשנה וחצי מחרים שר המשפטים את מערכת המשפט, ובכך מחרים את הציבור הישראלי שפונה לערכאות. לאורך תקופת החרם, חזרתי וקראתי לשר המשפטים לשוב לשולחן השיח ואל נתיב שיתוף הפעולה. במעמד הצהרת האמונים שלי לתפקיד נשיא בית המשפט העליון הדגשתי, כי "אנו נכונים להידברות לשיח ולשיתוף פעולה ענייני, ששם את הציבור והשירות לאזרח בראש מעייניו – ואני מקווה כי נפגוש בהקשר זה יד אחות". על קריאה זו חזרתי מאז בהזדמנויות שונות, אך היא נותרה ללא מענה. לא יד אחות, אלא הפניית עורף. סירובו של שר המשפטים להגיע לפגישות עבודה מעכב שורה ארוכה של עניינים מהותיים. בין היתר, שר המשפטים מסרב לקדם הקמת ועדת איתור למינוי נשיא לבית המשפט המחוזי מרכז; השר מסרב לקדם הקמת ועדת איתור להמליץ על סגני נשיאים – ובעת הזו חסרים במערכת לא פחות מ-19 סגני נשיאים; השר מסרב למנות שופטים בכירים לבתי המשפט; ולאייש עוד שורה ארוכה של תפקידים הכרחיים.

מדובר בתפקידים חיוניים לקידום הטיפול בהליכים משפטיים תלויים ועומדים, ולניהול העומס השיפוטי. הנשיאים והסגנים אחראים על הניהול השוטף של המחוז כולו: על חלוקת תיקים, ויסות עומסים בין שופטים, והבטחת פעילותם התקינה של בתי המשפט בשגרה ובחירום. אני תמה: איזו עילה יש להימנע מלמנות סגן נשיא לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים? מדוע להימנע ממינוי סגן נשיא לבית משפט השלום בקריות? מדוע לפגוע בכל ציבור המתדיינים במחוז מרכז, במניעת מינויו של נשיא לבית המשפט המחוזי? חשוב להדגיש: נשיאים וסגני נשיאים אינם רק תארים שניתנים לשופטים – מדובר בגורמים מקצועיים ומנוסים, שמקדמים תהליכים להתמקצעות ולשיפור השירות המשפטי שניתן לציבור. ההימנעות מקידום מינויים כאלה היא חלק מהניסיון לפגוע בעשייתה, בחוסנה ובעצמאותה של הרשות השופטת. אזכיר גם את סירובו של השר למנות שופטים עמיתים. מדובר בשופטים שפרשו ומוכנים לחזור למשרתם השיפוטית, כדי להטות כתף ולסייע בעומס העבודה. בשנת 2024 כיהנו במערכת 33 שופטים עמיתים, אשר תרמו תרומה ממשית לקידום שמיעת תיקים ולמתן מענה לציבור. לעומת זאת, בסוף השנה הקרובה יוותרו רק 16 שופטים עמיתים. כלומר, 17 תקני שופטים עמיתים, שאינם מאוישים עקב סירובו של השר. מי שטוען שמחסור של 17 שופטים "לא משפיע על האזרח" - או שאינו מבין את העומס העצום על מערכת בתי המשפט, או שהשירות לאזרח פשוט לא מעניין אותו. אחזור ואדגיש: מערכת בתי המשפט נותנת שירות חיוני לתושבי המדינה, הן בשגרה, הן בחירום – בימי קורונה ובימי מלחמה. ב-7 באוקטובר, כבר בשעות אחר-הצהריים, שופטת משפחה במחוז דרום עסקה בבקשה הראשונה לקצירת זרע של חלל צה"ל, ובימים שלאחר מכן טופלו, למרבה הצער, עוד בקשות דומות. בנוסף, יתומים מאב ומאם נדרשו לצווי אפוטרופסות דחופים; וצווי ירושה ניתנו בהליך מהיר עקב אילוצי השעה. שופטי ישראל בצפון ובדרום הגיעו לבתי המשפט תחת אש, פשוטו כמשמעו, והם עשו זאת כי את השירות לאזרח לא ניתן להפסיק. זוהי רק דוגמה אחת לעשייתה החשובה של הרשות השופטת, שאותה מחרים שר המשפטים מזה תקופה ארוכה. להתנהלותו של שר המשפטים יש תכלית אחת ברורה, אשר עליה הוא הצהיר בעצמו בחודש אפריל האחרון: "מה שבנו פה בעשרות שנים לוקח זמן לפרק, זה לא נגמר ביום אחד". הדברים מדברים בעד עצמם.

לפני סיום: הנושא שנבחר לכנס השנה הוא "המשפט הציבורי והדמוקרטיה: בין משבר לתקווה". דומה כי הגיע הזמן לחלק של התקווה. בשבוע שעבר נכחתי בכנס הנשיאים וסגני הנשיאים של הרשות השופטת. באופן מעניין ומקרי, גם הכנס ההוא עסק בתקווה, וכותרתו הייתה "תקווה כמצפן". אבקש להביא מקצת מהדברים שנשאתי שם: "דוד גרוסמן תיאר בימי הקורונה – שנראים לנו היום כה רחוקים – את התקווה כמעין 'עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו'. "אני רואה בתקווה כלי עבודה – שלי, ושלנו. המשמעות של ניהול מתוך תקווה היא היכולת להסתכל למציאות הקשה בעיניים – להכיר בחסר בכוח אדם, להכיר בעומס, להכיר במתחים – ועדיין לייצר תוכנית פעולה, לשאוף קדימה, לא לוותר. "...אחת המשימות החשובות ביותר בניהול תקווה, היא לוודא שהרוחות הקרות מבחוץ לא יחדרו פנימה. עלינו להקפיד שבית המשפט יישאר 'תיבת נוח' של שפיות. עלינו לייצר בידוד – לא בידוד של ניתוק מהמציאות, אלא בידוד שמגן על התרבות המקצועית והארגונית שלנו. גם כשבחוץ השיח מתלהם – בפנים אנחנו שומרים על השיח מכבד, מכיל ומקצועי. כשבחוץ יש שיח על 'אנחנו והם' – בפנים יש רק 'אנחנו', משרתי ציבור המאוחדים תחת שליחות וממלכתיות". אלו הדברים שאמרתי לנשיאים ולסגני הנשיאים. ברוח זו של תקווה, או כפי שנהוג לומר, תקווה רדיקלית, אשוב ואבהיר: הרשות השופטת כולה ניצבת מאחורי כל שופט ושופטת שעושים את מלאכתם – במסירות, בתחושת שליחות, וללא מורא זולת מרותו של הדין. אסיים בברכות חמות לפרופ' שמעון שטרית, לעו"ד אורית קורן, לד"ר אירית בלאס, ולמשפחתו של ד"ר יהונתן חסון ז"ל על הזכייה בפרסי גורני; וכן בתקווה כי מטוס הדמוקרטיה של מדינת ישראל ייחלץ במהרה מהסערה הנוכחית, וישמור על חיותו ומעופו. יש תקווה והיא תנצח.