עבור שורדי השואה ומשפחותיהם, אין צורך ביום מיוחד לציון זיכרון השואה, שכן השואה היא נוכחת-נפקדת בכל היבטי חיי היום-יום. לצד זאת, ארגון האומות המאוחדות קבע את יום השואה הבינלאומי מתוך הבנת הצורך הגלובלי שקיים בשימור זיכרון השואה. יום הזיכרון הבינלאומי צוין לראשונה לפני 20 שנה, ב-27 בינואר 2006, והתאריך הנבחר הוא היום שבו שוחרר אושוויץ על-ידי הצבא האדום. רגע אחד שנבחר כראוי לציון, על פני היסטוריה ארוכה מנשוא של אנטישמיות אלימה. אכן, שנאת יהודים הייתה מנת חלקו של העם היהודי לאורך כל תולדותיו. היהודים שימשו עבור קבוצות רבות ומגוונות כמוקד לזלזול ולשנאה: אנשי ימין ראו בהם סוציאליסטים; ואנשי השמאל ראו בהם קפיטליסטים. השמרנים ראו ביהודים קבוצה עירונית ומודרנית מדי; ואנשי העיר הגדולה התייחסו אליהם כקרתנים. תומכי זכויות הפרט ראו ביהודים כקבוצה קהילתית יתר על המידה; ואילו תנועות לאומיות ראו ביהודים כאינדיבידואליסטים. אך בסוף המאה ה-19 החלה האנטישמיות לתפוס צורה חדשה ומסוכנת במיוחד, שבמסגרתה הוצגה דמותו של "היהודי" בתור סכנה בקנה מידה עולמי. כך הונח המצע להחלטתו של היטלר להכריז על מלחמת העולם השנייה כעל מלחמה "ביהדות הבינלאומית", וליכולתו לגייס תמיכה נרחבת לצורך ביצוע תוכניתו הנוראית. במקביל לכך פותחה "תורת הגזע", אשר, בכסות של שיח מדעי, הורידה את היהודי לדרגת תת-אדם ממש. העיוות של שיח מקצועי ניטרלי לצורך תמיכה בזוועות המשטר הנאצי, הוא בפני עצמו עוול כבד. זהו עוול אשר אנשי מקצוע מכל התחומים – לרבות תחום המשפט שאליו אני משתייך – מחויבים לזכור ולהעמיד לפנינו כתמרור אזהרה. קשה למנות כאן את כל אופני ההתעללות וההרג שהיו מנת חלקו של העם היהודי בשואה, אך המחנות בהם התנהלה השמדה מחושבת ומאורגנת הם מן הייצוגים המזוקקים ביותר של רעיונות המשטר הנאצי. המחנות היו מעין ממלכה שנשלטה על-ידי חוקים שדעת בן אנוש איננה סובלת – ואושוויץ היה הבירה של אותה ממלכה. בירה שהפכה אדם ל"הפטלינג" (אסיר), למספר סידורי חסר זהות. בירה שבה הומתו מאות אלפים בייסורים קשים, במנגנון מתועש ויעיל להחריד; בירה שבה כוחותיהם האחרונים של האסירים נוצלו לעבודה בתת-תנאים, שהובילו למותם של רבים מהם ברעב, בצמא, במחלות ובקור.

פרימו לוי, כימאי יהודי-איטלקי שורד אושוויץ אשר היה מן הראשונים שסיפרו את קורות המחנה, הביע לימים ספק כי ניתן יהיה אי-פעם לחשוף באמת את סיפורו של אושוויץ. וכך כתב על תקופתו שם: "כאן, רחוקים לשעה קלה מהקללות ומהמכות, אנחנו יכולים לחזור לתוך עצמנו ולהרהר, ואז מתבהר שלא נחזור. אנחנו נסענו עד לכאן בקרונות חתומים; ראינו את נשותינו ואת ילדינו יוצאים לעבר האֵין; אנחנו, שהיינו לעבדים, צעדנו מאה פעמים הלוך-ושוב בדרך אל הפרך האילם, כבויים בנפשנו עוד לפני המוות האנונימי. לא נחזור. איש לא צריך לצאת מכאן חי, אף אחד שיוכל לשאת אל העולם, יחד עם הסימן המוטבע בבשר, את הידיעות המזוויעות על מה שהאדם הרהיב בנפשו לעשות, באושוויץ, מן האדם". מחנות ההשמדה היו כאמור השיא, או ליתר דיוק השפל, של תהליך רעיוני ואידיאולוגי שבבסיסו שנאת יהודים. פרימו לוי עמד בכתיבתו גם על המדרון החלקלק שהוביל לבניית מחנות ההשמדה, כאשר "בסוף השרשרת, ניצב הלאגר, מחנה הריכוז [...] על כולם להבין את הסיפור של מחנות ההשמדה כמו אות סכנה מבשר רעות". בראי דבריו אלו של לוי, ברור מדוע בחר ארגון האומות המאוחדות לקבוע את יום השואה הבינלאומי דווקא בזיקה לשחרורו של מחנה אושוויץ. הבחירה באושוויץ כמקום המייצג את שואת היהודים, משקפת את רצונו של העולם החופשי להישיר מבט אל הרוע הטהור, אל אות הסכנה הגדול ביותר שהעולם נדרש להציב לנגד עיניו. בימים אלו, הצורך לזהות אותות סכנה נעשה חשוב מתמיד. האנטישמיות פושטת ולובשת צורה מזה מאות שנים, אך אנו עדים עתה לגל חדש ואלים של התופעה הקשה הזו. בכל רחבי העולם, בתי עסק של יהודים מסומנים; כתובות נאצה מרוססות על בתי כנסת; יהודים מוכים ונרצחים רק בשל דתם וזהותם, וזכור במיוחד הפיגוע הרצחני והמחריד בסידני בחג החנוכה האחרון. במקביל לכך נשמעות קריאות לחיסולה של מדינת ישראל, ביתו היחיד של העם היהודי. בתקופה זו, אני רואה חשיבות מיוחדת בנוכחות של כולכם – שגרירים וחברי סגל דיפלומטי – בכנס כאן היום. ההתייצבות והתמיכה שלכם משדרות מסר שלפיו מדינות העולם אינן שוכחות, ואינן מתעלמות מהשלכותיה ההרסניות של האנטישמיות על גלגוליה השונים.

בנימה זו אבקש לחזור למועד של יום השואה הבינלאומי – ה-27 בינואר – ולבחון אותו מזווית אחרת, שהיא אולי מדוברת פחות. תהליך הפינוי של מחנה אושוויץ על-ידי הגרמנים, בימים שקדמו להגעת הצבא האדום, תואר על-ידי פרופ' ישראל גוטמן. וכך כתב: "עם התקרבות הסובייטים, החלו הנאצים בפינוי חפוז וחסר סדר של אושוויץ. [...] האסירים אולצו לצעוד מתחנה לתחנה, ממחנה למחנה. בלא לבוש מתאים, בלא מזון ובלא מחסה. הם צעדו דרך אוסטריה וגרמניה בקור ובשלג של חורף 1945 וחודשי האביב הראשונים. לאורך הדרך מתו רבים – לפי אומדנים שונים עד שליש – מקרבנותיו האחרונים של אושוויץ. כ-6000 אסירים חולים ותשושים לחלוטין וכמה מאנשי סגל בית החולים נשארו מאחור באזור המחנה והמתינו לקץ". אם כן, כשהצבא האדום הגיע לבסוף לאושוויץ, קומפלקס המחנות היה כמעט ריק. יותר ממיליון איש, אישה וילד נרצחו במחנה, אך בימיו האחרונים נמצאו בו רק אלפים בודדים שלא היו מסוגלים לצאת לדרך. אנטולי שפירו, קצין יהודי בצבא האדום, העיד, כי היה הקצין הסובייטי הראשון שפתח את שערי המחנה באותו יום בשנת 1945. "הדבר הראשון שראיתי היה קבוצה של אנשים שעמדו בחוץ, בשלג ונראו כמו שלדים הלובשים מדי אסירים וסחבות על רגליהם במקום נעליים. הם היו כל כך חלשים עד כדי כך שלא יכלו להפנות את ראשם. אמרנו להם: 'הצבא האדום הגיע לשחרר אתכם'. הם לא האמינו לנו בהתחלה. הם התקרבו אלינו ונגעו בנו כדי לראות שזה היה אמיתי". פרימו לוי, שאותו הזכרתי קודם, שהה גם הוא באותה עת באושוויץ. וכך תיאר את המפגש הראשון עם כיתת סיור רוסית, מנקודת ראותם של השורדים: "אלה היו ארבעה חיילים צעירים על סוסים, שהתקדמו בזהירות, עם מקלעים שלופים, לאורך הכביש שתחם את המחנה. [...] הם לא בירכו אותנו, לא חייכו: היה נראה שמעבר לרחמים מעיק עליהם ריסון נבוך, שסכר את פיותיהם וריתק את עיניהם אל נוף המוות. זו הייתה אותה בושה שהכרנו היטב, אשר הייתה מציפה אותנו אחרי הסלקציות, בכל פעם שהיינו עדים לעוול או היינו קורבן לו: בושה שהגרמנים לא הכירו, כזאת שחש שוחר צדק לנוכח עוול שביצעו אחרים". מתיאורים אלו ברור כי ה-27 בינואר אינו יום של ניצחון. הוא אינו היום שבו הסתיימה המלחמה, ואינו היום שבו הטו בעלות הברית את הכף לטובתן. זהו היום שבו נפגשו חיילי הצבא הסובייטי עם מציאות בלתי נתפסת; משמח ומפחיד עבור המשחררים, ומאוחר מדי עבור כל כך רבים מן האסירים. ה-27 בינואר הוא היום שבו חזה העולם לראשונה במלוא ממדי הזוועה, ובתוצאותיה של אנטישמיות גלויה ומתמשכת. הוא תזכורת מתמדת לא להפסיק להילחם כנגד הרוע, אלא להגיע, ולהגיע בזמן. לצד זאת, ה-27 בינואר מסמל גם נקודת המפגש בין העבר ובין העתיד. זהו יום תחילתם של חיים חדשים, עבור שורדי המחנה ובמידה רבה עבור העולם כולו. ואכן, ארגון האומות המאוחדות, בהחלטתו על קביעת תאריך זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, עמד במפורש על "הקשר הבלתי-ניתן לניתוק שבין האומות המאוחדות ובין הטרגדיה הייחודית של מלחמת העולם השנייה".

ברוח זו של המשכיות וצמיחה מן האפר, אחלוק איתכם סיפור מרגש שעליו למדתי לאחרונה מספרו של יואל יערי. בתערוכת הקבע שמוצגת במוזאון אושוויץ, בין תמונות הנספים במחנה, הוצגה במשך שנים רבות תמונתה של נערה צעירה ששמה היה לכאורה קריסטינה. האוצרים במוזאון לא ידעו זאת בזמן אמת, אך השם קריסטינה היה למעשה שם בדוי, שבו השתמשה קשרית בשם לוֹנקה. הקשריות היו בעלות תפקיד מטעם המחתרות, אשר נעו באזורי הכיבוש הגרמני בזהויות בדויות כדי לקשר – להביא דברי תמיכה ועידוד, חדשות על הנעשה בחוץ, ומידע על אודות ההשמדה. הקשריות חצו שערי ברזל, גדרות תיל, וחומות עץ ואבן בגטאות. הן פילסו ערוצי בריחה מהגטאות לצד הארי, אל הפרטיזנים ביערות, ואף מחוץ לשטחי הכיבוש הגרמני. הן נשאו פרסומים, שטרות כסף, תעודות מזויפות, תחמושת וכלי נשק. מעטות בלבד שרדו את המלחמה. אולם, שנים רבות לאחר המלחמה התברר כי האוצרים במוזאון בעצם טעו פעמיים. ישראלי בשם אלי אַרְלוּק, אשר חיפש מידע על התמונה מן המוזאון, הצליב בין תצלומים שונים מהתקופה וגילה, כי הנערה שבתמונה כלל איננה הקשרית לוֹנקה. באמצעות תצלום שבו הופיעו יחדיו לוֹנקה והנערה מהתמונה במוזאון, עלה בידיו של אַרְלוּק לגלות את שמה ואת סיפורה האמיתי של אותה נערה. הייתה זו בלה חזן – לימים בלהה יערי – שעברה את ימי המלחמה תחת זהות מזויפת. בלה ולוֹנקה נתפסו על-ידי הגסטאפו במהלך אחת מן השליחויות שביצעו, והגיעו יחד לאושוויץ. שתי הנערות קיבלו מספר וקעקוע יחד, וצולמו באותו יום כאשר האחת נושאת – בטעות – את מספר האסיר של חברתה. זהו, כנראה, היה מקור הטעות של המוזאון. חמישה חודשים לאחר שהשתיים הגיעו למחנה, לונקה לקתה במחלת הטיפוס, וברגעיה האחרונים ציוותה לבלה: "את תספרי עלינו". בלה שרדה את זוועות המחנה ואת צעדת המוות, ולימים אכן העלתה על הכתב את קורותיהן, לאחר שהגיעה לארץ ישראל בדצמבר 1945. עם גילוי הטעות בזיהוי, בנה של בלה ביקש להחליף את תמונתה של אמו – שהייתה כאמור תלויה בין תמונות הנספים במוזאון – בתמונתה האמיתית של לונקה. כך, בזכות הערנות והחתירה לאמת של שורדי השואה ושל הדור שבא אחריהם, זכה סיפור גבורתן של הקשריות לתהודה נוספת; והזיכרון נשזר יחד עם ההמשכיות.

לסיום אחזור לנקודה שעליה עמדתי בתחילת דברי. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה משלב בין שתיקת הכאב ובין הצורך לספר, לזכור ולהזהיר. ההתכנסות היום מאפשרת לנו לעמוד יחד על זכרם של הנספים, ועל מורשתם של אלה שהושיטו יד לעזרה: המחביאים, הלוחמים, המבריחים, המקשרים והמשחררים. אנו מעלים על נס גם את זכרם של השורדים, אשר באומץ ובתקווה הקימו בתים ומשפחות, רבים מהם כאן במדינת ישראל. חלקם בחרו להקדיש עצמם לעשייה ציבורית, וחלקם תרמו בדרכים אחרות לתקומתו של העם היהודי ולביסוסה של מדינת ישראל. ובמקביל להמשכיות ולשגשוג, אנו זוכרים גם את המראה הנורא שהתגלה לנגד עיניהם של משחררי אושוויץ ב-27 בינואר 1945, ואת אות הסכנה המחריד ביותר שידעה אי-פעם האנושות. הנוכחות של כולכם כאן היום היא הכרה בכך שזיכרון השואה שייך לכולנו, כמורשת משותפת ואחריות משותפת של האנושות כולה. אנו מתכנסים כדי לזכור את האסון הנורא, וגם את העוצמות האנושיות אשר מתגלות בזמנים הקשים ביותר. ובמקביל לזכר העבר, אנו מציינים היום גם את חובתנו במבט צופה פני עתיד: לעמוד על המשמר, כל אחד מאיתנו בדרכו ובתחומי עשייתו, ולהבטיח כי מה שקרה לא יחזור עוד לעולם.