בפתח הדברים אני רוצה לציין כי אני, כמו כל עם ישראל, התרגשתי לחזות סוף-סוף בהבאתו לקבר ישראל של גיבור ישראל, רן גואילי, בנה של עורכת הדין טליק גווילי שנמצאת פה. כל עם ישראל מחבק אתכם. בכך מסתיים פרק ארוך וכואב בחיי החברה הישראלית. כולי תקווה שמכאן נדע רק ימים טובים. אני נרגש לפתוח את המושב הזה שנערך לכבודו ולזכרו של השופט בני שגיא ז"ל. 30 יום חלפו מאז נלקח מאיתנו בני בטרם עת, והזמן אינו מקהה את תחושת האובדן והחלל שהותיר אחריו. העדרו של בני מורגש היטב, והכאב על לכתו ממשיך ללוות את משפחתו, עמיתיו, ואת כל מי שזכה לעבוד עמו ולהכירו. אני מבקש להודות מקרב לב ללשכת עורכי הדין, ליושב-ראש הלשכה, עו"ד עמית בכר, וליושב-ראש מחוז דרום, עו"ד אלעד דנוך, על המחווה המרגשת להקדיש מושב לזכרו. מותו של בני היכה בתדהמה את הקהילה המשפטית כולה - שופטים, עורכי דין והציבור הבא בשערי בית המשפט. בשבועות שעברו מאז, לא הופתעתי לגלות עד כמה, כל אדם שפגש את בני - אפילו פגישה קצרה - הוקסם מאישיותו ולבביותו הכובשת. כל מי שעבד לצידו התפעל ממקצועיותו, מסירותו, נחישותו, נועם הליכותיו והקסם האישי בו ניחן בשפע. מאז האסון שבו קיפח בני את חייו, פורסמו תגובות רבות, לצד סיפורים ואנקדוטות אישיות ומקצועיות, המבכות את לכתו ומשרטטות את דמותו - כאדם וכשופט. מכלול הדברים מעיד כי גם בתקופה זו של פילוג וקיטוב בחברה, בני היה קונצנזוס אמיתי ובלתי מעורער. כאנקדוטה אספר, כי אך לאחרונה סיפרה לי שופטת, כי היה זה בני שפנה אליה והציע לה להציג מועמדות לשפיטה. כאשר שאלה מדוע פנה דווקא אליה, השיב: "אנחנו מחפשים אנשים שאכפת להם מאנשים". התשובה הזו היא על רגל אחת כל התורה של בני. אבקש להתעכב על סיפור מיוחד אחד שתפס את עיני. באחת מהרצאותיו סיפר בני על תיק שהגיע אליו כשופט בבית המשפט לתביעות קטנות: כחלק מההצגה "משרתם של שני אדונים" שהוצגה בקאמרי, השחקן שמואל וילוז'ני, ששיחק בתפקיד המשרת, לגם משקה, גרגר אותו בגרונו וירק לכיוון הקהל. היריקה פגעה באחד הצופים שישב בשורה הראשונה, וכל האולם התגלגל מצחוק. האיש קם רטוב כולו ועזב את האולם, ולאחר מכן הגיש תביעה נגד הקאמרי ונגד וילוז'ני. בדיון שהתקיים לפני בני הוא נתן לשני הצדדים לדבר. התובע סיפר על תחושת העלבון וההשפלה, ואילו וילוז'ני בכה והסביר כי הוא חש שנכשל כשחקן. בני, ברגישותו ותבונתו הוביל את הצדדים להסכים כי במקום פיצוי, הם יתרמו 200 כרטיסים להצגה לעמותת "עֶלֶם", לילדים שלא היו רואים את ההצגה אלמלא ההליך הזה. הסיפור הזה צד את עיני משום שהוא מכיל בתוכו שתי נקודות מפתח מעולם הגישור. האחת היא הבנתו המעמיקה של בני, כי מאחורי תביעת הפיצוי הכספי מסתתרים צרכים מהותיים כמו הצורך להישמע, הרצון להכרה בעלבון ובהשפלה, והכרה בטעות. משנענו אלה, השאלה הכספית הונחה בצד. השנייה: יכולתו של בני למצוא יחד עם הצדדים ערך משותף לשניהם אשר התווה את הדרך לפתרון מקורי, מחוץ לקופסא, אשר סיים את הסכסוך בתחושה ששני הצדדים עושים משהו טוב ונכון.