צומת המשוררים משה גנן, משורר וחוקר טקסטים, בוחן מקרוב כתבי יד של יוצרים גדולים ואינו מפספס אף פסיק. יש לסייג, לא ניתן להכיל את מכלול יצירתו של גנן במאמר אחד. היוצר מתרגם מאנגלית, מהונגרית ומגרמנית יצירות, בלדות, קלאסיקה שומרית, שירים שנכתבו בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית ואכן, משה גנן גואל אותם מזרותם והופך אותם ליצירות בעברית.
דקדקנותו מתמקדת גם בחקר יוצרים אחרים. באחד ממאמריו האחרונים השיג משה גנן השגות על מקורות שירתו של המשורר הצעיר יחזקאל נפשי. במאמרו עליו הוא ביקר את יצירותיו והציג לראווה את דרכיו בהולכת שולל של הקורא. כיסוד ותשתית למאמרו משמשים דברי ראיון שערכה המשוררת ופובליציסטית שושנה ויג, כותבת שורות אלה בריאיון האינטרנטי "מי אתה יחזקאל נפשי?".
טענתו של משה גנן הייתה שהתעסקותו של נפשי בשירה היא של חקיין, הנשען בעיקרו על יצירותיו של פנחס שדה. מכאן קלה הדרך להכיר בידיעותיו הרבות של משה גנן, חוקר שירתו של פנחס שדה, ואולי מעריץ בלתי נלאה של פנחס שדה ושירתו. על-פי דבריו, כל ניסיון לחקות את שירתו של פנחס שדה סופו להתגלות על-ידי מכירי ומוקירי שירתו. כַּתָּבָתוֹ של משה גנן התפרסמה בכתב העת של קבוצת כתם (מס' 4). למען הגילוי הנאות, כך נוצר הקשר בין כותבת שורות אלה לבין החוקר (משה גנן). הוא ביקש לעניין אותי בתוכן מאמרו.
לטעמי, המאמר של גנן לא רלוונטי לבחינת יצירתו של יחזקאל נפשי. נפשי כיוצר יכול להישען על צורות של יוצרים אחרים ואין כאן אלא דקדקנות וקפדנות, ואולי שמא קנאה של משה גנן ליצירות פנחס שדה.
לא ניתן להכיל יצירתו של אדם הכותב ומתרגם: על כן מראש במאמרי זה אתייחס לשני ספרים מעשרת ספריו של משה גנן. האחד, ספרו האחרון "סוֹנֶטוֹת לְמָרִיאָן" בהוצאת ספרי עיתון 77, שנת 2007, וספרו "שִׁירִים מִשּׁוּמֵר", ובו תרגום ועיבוד לשירים שומריים. הספר יצא בהוצאת גושן, ירושלים תשס"ב.
אם נתבונן בתרגומיו לשירה השומרית, נמצא כי אין ספק - המשורר משה גנן מושפע מן השירה השומרית, ועל כך בהמשך.
שירים משומר ראשית, לא במקרה עוסק משה גנן בתרגום שירה שומרית. אומנם הוא מתרגם מטקסט מתווך, כלומר מאנגלית, אך אף על-פי כן הבחירה שלו מלמדת על רצון ותשוקה להתעמק בטקסטים קדומים מאוד. ומה נמצא
בטקסטים הקדומים מימי שומר שהמשורר בוחר להבליט בתרגומיו? ובכן, התרגום מעניק לשירה עומק נוסף, ומעמיד את השירה השומרית כאחד מיסודות וחומרי התשתית של השירה. גם אם אין אנו מודים בגלוי שיש לנו זיקה לשירה השומרית, לאחר עיון בשירה המתורגמת בספר נוכל להסיק שאכן מצויים משקעים משירה קדומה בשירה העכשווית. אין צורך לשרטט את המשקעים באופן אנלוגי; ההשתקפות של השירה הקדומה בשירה העכשווית באה לידי ביטוי באופן בה היא נחשפת בעיני המתבונן בהיותה עוסקת בתמות שהן אינן תלויות זמן.
והרי כמה הדגמות מקובץ השירים המתורגם שהגיש לנו המשורר משה גנן.
גנן בחר לפתוח את שִׁירִים מִשּׁוּמֵר בשיר "התנצלות". זהו שיר מעין ארס-פואטי (בעמ' 7). מובעים בשיר רעיונות שכל משורר עשוי להיתקל בהם במהלך תקופות ההבשלה של יצירתו. תפיסת המשורר את עצמו כמי שחוטא בעט, תפיסה נדושה, פותחת את השיר.
הִתְנַצְּלוּת כְּחוֹטֵא-בְּעֵט זֶה, הַחוֹזֵר אֶל סוּרוֹ,
אוֹ - לוֹמַר - כְּכֶלֶב הַחוֹזֵר אֶל סִירוֹ
אֶשְׂלַח שִׂירַי: אַל נָא תֹּאמַר בָּהֶם סָרָה!
כְּיוֹשֵׂב בֶּטַח אָז אֶדְמֶה - וְתַחְתָּיו נֻקְּבָה סִירָה:
וּבַל תֹּאמַר: אֵין חָדָשׂ, אוֹ מָה, אֵין זוֹ שִׁירָה!
תְּהֵא נָא עֵינְךָ בְּשִׁירִים אֵלֶּה שׂוֹרָה
לְטוֹב וּלְמוּטָב. ה"מוּזָה" - קְצָת מִשֶּׁלִּי, קְצָת מֵהַמָּקוֹר שׂוֹלָה,
תּוֹדֶה-נָא: הַיְנוּ הַךְ: וְאֵין בְּכָךְ לְקַלְקֵל כָּל כָּךְ שׁוּרָה.
הָעִקָּר - סִפְרוּת: לֹא אֶל מִזְבַּח הַמַּדָּע - (וַיְהִי לוֹ לְזָרָא),
כִּדְבַר ראב"ע, לַחְרֹשׂ בָּם הַחֲרוּז, יוֹבִיל הַשָּׁר חֲמוֹרוֹ וְשׂוֹרוֹ.
וְאָמְנָם אֵין אֵלֶה כְּשִׁירַת בַּת אָשֵׁר, שֶׁכַּיָּדוע שָׁרָה
לְיַעֲקֹב וְחִיְּתָה אֶת נָפְשׁוּ: וְעַל כֵּן בִּמְקוֹם סֶרַח
בָּאתִי עַל הֶחָתוּם רַק אֲנִי, מֹשֶׁה, הוּא בָּן שָׁרָה.
המשורר מתאר את הכתיבה כצורך קיומי שיש לו אופי אובססיבי, ומכאן אי יכולתו להפסיק לכתוב. זו שליחותו של הכותב; כירמיהו (כ' 9) שהיו הדברים בלבו כאש בוערת, עצורה בעצמותיו. וגנן כותב: "ה"מוּזָה" - קְצָת מִשֶּׁלִּי, קְצָת מֵהַמָּקוֹר שׁוּלָה,/ תּוֹדֶה-נָא: הַיְנוּ הַךְ: וְאֵין בְּכָךְ לְקַלְקֵל כָּל כָּךְ שׁוּרָה. /הָעִקָּר - סִפְרוּת: לֹא אֶל מִזְבַּח הַמַּדָּע - (וַיְהִי לוֹ לְזָרָא)" יוביל השר את שיר.
נקודת התצפית שמניחה את השירה מעל המדע היא נקודת תצפית המחייבת גם את המשורר בימינו. מה אנו בלא השירה? (אך אם נתייחס לשירו זה של משה גנן, קצת תמוה מדוע החליט לבקר משוררים אחרים. אין ספק שניתן לקבל גם מוזה ממשורר אחר. אין ספק שיוצרים גדולים נהנים לקרוא מיצירתם של אחרים וכפי שנוהג משה גנן הוא גם נהנה לתרגם אותם).
אהבתי שני שירים קצרים בקובץ המתורגם "שירים משומר" :
לַחַשׁ לְשׁוּב הָאֲהוּבָה הוֹ, דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת!
הוֹ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ, הוֹ שַׁעַר בּוֹגְדָנִי!
חִזַּקְתִּיךְ בְּשֶׁמֶן, יָצַקְתִּי עֲלִיַּיִךְ יַיִן,
בְּסוֹבְבֵךְ עַל עָמְדֵךְ, תִּבְגְּדִי בַּמִּשְׁמָר,
אַךְ שָׁבָה מֵחָדָשׁ עַל הַצִּיר לִמְקוֹמֵךְ.
הָאֲהוּבָה שֶׁעָזְבָה, לְוַאי וְהִיא כָּךְ שָׁבָה
חוֹזֶרֶת לְבֵיתִי כְּדֶלֶת עַל צִירֶיהָ.
שירים משומר, עמ' 20
בתמונה המשודרת אל הקורא משיר קצר זה, הדובר מדמה את זניחתו על-ידי האהובה כדלת שסבבה על צירה. הדימוי של האהובה כדלת שהאהוב דאג להשקות ולשמן, דאגתו היתרה של האהוב לאהובה לא הועילה לו. גם אם דאג לגרגרנותה של האהובה, היא פונה ממנו והלאה וּמְסִבָּה פניה ממנו. הבחירה של המשורר השומרי בדימוי הדלת היא כדי להקנות לתהליך הנטישה סוג של תקווה: כפי שהדלת סובבת על ציריה, אולי גם האהובה תשוב לעמדתה הקודמת. הבחירה בדימוי הדלת עשויה גם ללמד על טריקת דלת, על תחושת נטישה - על שני אנשים שנמצאים משני צידיו של הדלת.
מעניין שעם הנטישה אין לאהוב תחושה של כעס, אלא הוא מוכן לקבל בהבנה את הרגע בו תשתנה הרוח והאהובה תמצא את הדרך חזרה אליו. הדלת נשארת פתוחה בכל מקרה, הוא מודיע לאהובה - גם אם היא נסגרה.
בשיר האהבה המינימליסטי שכותרו "אושר" כותב המתרגם משה גנן:
האושר נִצַּבְתִּי לִפְנִיַּיִךְ.
אֲרֶשֶׁת פָּנַי - רֹחַב דַּעַת,
מֵעֵינַי נִשְׁקְפָה חֶדְוַת רְאוֹת פְּנִיַּיִךְ.
הֲלֹא אֻשָּׁרְתִּי! לִקְרָאתֵךְ
הַלֵּב יָרוּץ! כֹּל שִׂמְחַת חַיֵּי -אַתְּ!
האושר שמובע בשיר, נובע מהמפגש בין האוהב לאהובה. הדובר מבטא את שמחתו על נוכחות אהובתו. השיר הקצר מביע אהבה מושלמת; "כל שמחת חיי- את!" עיניו היו זורחות, בראותו את האהובה. רואים בעיניו את שמחת הפגישה למראה דמות אהובתו. שיר קצר מלא התפעלות נפשית, שיר שיש בו התעוררות ושמחה נפשית בשל היענותה של האהובה להיפגש עם האהוב. אין פה בקשה למשהו מעבר למבט העיניים, אך החשיבות של המפגש היא טוטאלית כיוון שהיא מעניקה לדובר את שמחת חייו. הויטאליות של הדובר תלויה במפגש הזה.
ספרו של גנן "שירים משומר" מגיש לקורא סיפורי מיתוס קדומים ויד אמן חיננית. כתיבתו הרגישה לכל הד ולכל צליל מעניקה לקורא תרגום יפהפה של היצירות השומריות העתיקות. חבל שתרגום כה חשוב, לא זכה לחשיפה נאותה על-ידי המבקרים. אף שהספר מתאים לספריות המחקר של המחלקה לספרות משווה, ניתן למצוא בספר שירי אהבה בעלי איכות מופתית.
סונטות למריאן בקובץ "סונטות למריאן", אוסף של שירי אהבה של המשורר משה גנן. השירים מבטאים תחושות של המשורר כלפי אהובתו מריאן אך לא רק אליה. השתקפויות אהובותיו ניבטות מבין דפי הספר והן, בדומה לשירה השומרית, מעניקות למשה גנן סוג של חמלה. הן התורמות לחדווה של חייו.
הספר נולד תודות לאהובתו על היותה איתו, על כך שהיא מעניקה לה מאהבתה, ויחד הם מצליחים להשיג הישגים. בהעדרה הוא מרגיש את חסרונה, והוא חסר ומלא געגועים. רצף של מספר שירים פותח את הקובץ וכולם מוקדשים לאהובה בשם מריאן.
כל זאת בשיר "בל יפקד בקורות הימים יום בו אינך", למריאן עמ' 8. בשירו זה הוא מציין "אנו פסל שיאים". המשורר מודה לאהובתו שגאלה אותו מבדידותו. אני מוצאת שהשירה השומרית חבויה כאן בשורותיו של גנן ועל כך איני מאשימה אותו בחקיינות.
שימו לב לשיר
ימי האושר עמ' 9. האושר בו מדובר בשיר הוא אושר שאין בו חומרנות. זהו אושר שזוכה לו האהוב כתוצאה מחיוכה של אהובתו, כפי שנמצא בשיר אושר מן התרבות השומרית. השיר מבטא את השתוקקותו של הדובר לאהובתו, רצונו לראות אותה. החיזיון של אהובתו הוא המפתח לאושר. היחד מובלט בשיר הזה, אמונה של הָאֲהוּבָה בַּאֲהוּבָהּ. ההדדיות מובלטת בשיר. ועל כן גומל האהוב באהבה שהיא מצוירת במטאפורה של אילן גבוה. "אָהַבְתִּי, אִילָן נָאֶה, כֻּלָּהּ/ כִּסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְלֹא אֻכַּל/ בְּרָכָה רַבָּה בֹּרַכְנוּ שְׁנֵינוּ בָּהּ." עמידותה של האהבה באה לידי ביטוי. החוזק של שניהם יחד טמון בכוחה של האהבה המפעמת בליבותיהם.
ניכר כי הדובר בשירת גנן מבקש ליצור דיאלוג עם הקוראים. בשיר "חיינו הם שירה..", עמ' 20, מצטיירת בשיר תמונה של פציעה קלה שהמשורר פוצע עצמו בפעולה פשוטה כמו תגלחת. עם זאת יש בשיר מימד דמיוני, כאשר הדם הופך למרקחת. היד המלטפת ומרפאה את פצעיו היא יד הבת. ציפייה שתבוא יד עדינה של בת ותרפא כאבו של הדובר. הסבל שמצטייר מן השיר הוא סבל קיומי, אם פעולה כה פשוטה גוררת תחושה כזאת של סבל וכאב. יש בשיר זה תחושה של ייאוש ושל אובדן, ואולי בקשת חמלה.
במקביל לאהובתו החיה נמצא בקובץ שירים לאהובתו החסרה. בשיר "לל" עמ' 26, מבטיח הדובר לקנות חלקת קבר ליד האהובה שאיננה. תחושת הדובר שישוב לשכב ליד ל. היא תחושה שמבוטאת באמצעות דימויו לקוקייה, כמי שהגיע למקום זר לו. ובמילותיו הוא מנסה לשכנע את אהובתו המתה לקבלו לאחר המוות. "הן אהבתיך"... כותב לה. יש כאן מין חשבון אחרון.
מעניין שירו של גנן "לאהובה משכבר" עמ' 30. היא, שהביאה את הרוגע לחייו, מוטטה אותו בהיעלמותה. מסיום השיר אהובה זו הפכה לאישה זרה, לאחר שהייתה חלק מעולמו של הדובר.
"עוֹד אֶחְשֹּׁב עֲלִיַּיִךְ-גֵּא, בְּלִי פַּחַד,
כִּי לֹא נָשׁוּב: כֹּל אִישׁ לְאֹהָלוֹ.
זֶה אַל זֶה נִפְנֶה עַתָּה כַּזָּר."
שירתו של גנן היא שירה לירית, אישית. הוא מתעמק בגורלו של הָאָדָם, האישיות שמשתקפת משירתו ומתרגומיו היא של אדם רגיש, ונדמה שזהו משה גנן החוקר שמקפיד עם עצמו וגם עם אחרים.
