בשנים האחרונות הולך וגובר העיסוק המשפטי בהנקה, ובפרט בשילוב בין הנקה ובין המרחב הציבורי: הנקה בפומבי והנקה או שאיבה במקומות העבודה. להנקה ולשיח המשפטי עליה יש פוטנציאל פמיניסטי גדול מאוד: ביכולתם לעצב מחדש את המרחב הציבורי, באופן שיכיל פרקטיקות הנחשבות לנשיות באופן מובהק, ובשל כך הן מודרות לרוב מהמרחב. ההנקה והשיח עליה יכולים אף להוביל לחשיבה מחדש על הגוף הנשי ועל המיניות הנשית ולקעקע את השליטה הפטריארכלית בשני אלו. הם עשויים, אם כך, להוביל לקידומן החברתי של נשים, לשוויון מגדרי ולאוטונומיה נשית.
עם זאת, מעניין לגלות שהשיח המשפטי הישראלי על הנקה נשען לרוב על תפיסות פטריארכליות, והוא מתמקד בתרומתה הגדולה של ההנקה לבריאות התינוקות, ובהתאם לכך באחריות הנשים להיניק, וכן שומר על הפרדה חדה בין ההנקה ובין המרחב הציבורי, תוך הדרת הנשים והנשיות אל גבולות המרחב הפרטי, וציפייה מן הנשים לאמץ דפוסים "גבריים" אם ברצונן להשתלב במרחב הציבורי (Young, 1990; Williams, 2000). לעומת זאת, זכויותיהן של הנשים לשוויון תעסוקתי ולהשתתפות שווה ופעילה במרחב הציבורי אינן מהוות חלק מהשיח המשפטי על הנקה (ברוידא, בדפוס).
יוצא אפוא שמצד אחד המשפט (כראי של החברה) מפעיל לחץ על נשים להיניק, אך מצד שני הוא מצפה מהן לעשות זאת בגבולות המרחב הפרטי ולוותר על השתתפותן במרחב הציבורי. התוצאה הבלתי נמנעת של שילוב זה היא הכשלת יכולתה של ההנקה להוות זירה משמעותית לשינוי חברתי ולקידומן של נשים.
