הרצאה זו היא חלק ממחקר שבדק את סיפוריהם של 14 גברים שרצחו את בנות זוגם או ניסו לעשות זאת. הסיפורים נותחו מבחינה תוכנית, מבחינה מבנית ומבחינה לשונית במטרה לגלות כיצד המספרים יוצרים סיפור המַבנה מציאות חדשה לאחר הרצח, מציאות שבה הם, הגברים, הם הדמויות החיוביות בסיפור, ואילו בנות זוגם, הנשים, הן הדמויות השליליות בו, וכיצד הם מסבירים את מעשה הרצח. אנשים נדרשים לתת הסברים לפעולותיהם כאשר הן נראות בעיני אחרים בלתי הגיוניות או סוטות (Mills, 1940). ה"סוציולוגיה של השפה" עוסקת בין השאר במכניזם שבאמצעותו סוטים מסבירים את פעולותיהם לאחרים ולעצמם. אדם יכול להודות במעשה שעשה אך לנטרל את אשמתו בשתי צורות עיקריות (Austin, 1961:124): א. באמצעות הצדקות (justifications), לקבל על עצמו אחריות למעשה, אך להכחיש את המשמעות השלילית שלו, הצדקות לדוגמה: מקריות, הכחשת הנזק, הכחשת הקרבן, גינוי המגנים, מחויבות לאדם או לעניין אחר (Sykes & Matza, 1957); ב. באמצעות תירוצים (excuses), להסכים שהמעשה שלילי, אך להכחיש, במידה זו או אחרת, אחריות למעשה. אפשרויות של תירוצים: אי ידיעה, דחף שאינו בר כיבוש, שיקול מוטעה, חד פעמיות (Scott & Layman, 1968).
ההבדל בין תירוצים להצדקות מוסבר גם במיקוד השונה של שני סוגי הסברים אלה. בעוד שהתירוץ ממוקד באפיוני הפועֵל ובמצבו הנפשי הסובייקטיבי, הרי ההצדקה ממוקדת בנסיבות אובייקטיביות חיצוניות של המעשה (2002 Fritsche,). לפי הסבר זה הפעולות זקוקות להצדקות, ואילו הפועלים נזקקים לתירוצים.
בהרצאה יוצג ניתוח התוכן של סיפורי הגברים, וייבחנו שלושה פנים: תיאור הגבר, תיאור האישה ותיאור הרצח. ייבדקו האמצעים שבהם בחר המספר להצדיק את עצמו או לתרץ את מעשהו, ותידון ההשפעה של התיאורים המקדימים לתיאור הרצח (תיאור הגבר ותיאור האישה) על התוצאה המבוקשת הסופית, קרי על הדרך שבה המעשה אמור להתקבל בעיני הנמען.
