ה"תוכחה" היא מצוות "עשה" מדאורייתא: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז), אשר בה מבקש "היכול להוכיח" להשפיע על "היכול לקבל תוכחה" באמצעות שיח התוכחה: טקסט המייצג כללים אתיים והמכיל אמצעי שכנוע לוגיים ופואטיים, שמטרתו להביא לתקון התנהגותו של הנמען. במחקר זה הוצג דיון בשתי תוכחות ספרותיות הנאמרות על-ידי גיבורה (אישה): התוכחה של הדודה מלכה בסיפור "תלוש" של י"ד ברקוביץ' וזו של אימא רותה ברומן "עיר מקלט" של יצחק בן-נר. בשני המקרים נבחרה האישה כדמות המייצגת את ה"יכול להוכיח".
לשאלת המחקר, מהם מאפייני ה"יכול/ה להוכיח" כדמות נשית, בכל אחת משתי היצירות, ניתן להציג שתי תשובות: תשובה אחת, על-פי ריבקין וריין (Rivkin & Ryan, 1998), מדגישה את האחריות המעשית ואת הדאגה לזולת כמאפיינים של המוסר הנשי. ניתן לראות כי הן הדודה מלכה והן אימא רותה מייצגות בדבריהן מאפיינים אלו: הדודה מלכה מבקשת להביא לכך שד"ר וייניק יהיה גם "דוקטור" וגם "אח", ויפעל להצלה מיידית של אחיו הגוסס. תוכחתה של אימא רותה מבטאת את רצונה, שמי שאשם בגורל בניה שמתו במלחמה ובגורל הבנים כולם, ייטול אחריות על המעשה ויודה באשמה.
תשובה נוספת לשאלת המחקר מבוססת על תפיסתה של סיקסו (Cixous, 1981) לגבי "הפרקטיקה של הכתיבה הנשית", המתאפיינת ככתיבה השוברת מחיצות של מעמד ושל סמכות ומנגנונים אוטומטיים על-ידי דמויות שוליים, "ששום סמכות לעולם לא תוכל להכריען" ועל-ידי כתיבה "השוברת מחיצות של מעמד ושל דרכי שיח קיימות ואולטימטיביות". ה"תוכחה" של אימא רותה, יותר מזו של הדודה מלכה, מאופיינת בפרקטיקה זו: אימא רותה מציגה את עצמה כדמות שוליים, כ"קטנה" מול "גדול". היא יוצאת כנגד מנגנונים אוטומטיים וכנגד השיח האולטימטיבי של החברה הישראלית, המאמצת סיסמאות אידאולוגיות לגבי המלחמות ("אין בררה") ולגבי הנוער ("מיטב הנוער") מבלי לאפשר ל"קול אחר" להישמע. בתוכחה של הדודה מלכה לא מצאנו מאפיינים אלו. לפיכך נראה שהצבת האישה בדמותו של "היכול להוכיח" בשתי יצירות אלו היא בעל משקל ומשמעות חשובים לגבי הדיון במושג "מוסר נשי" ולגבי השינוי בתפקידה ובמעמדה המסורתי של האישה בספרות העברית/הישראלית.
