שאלת משמעותו של הדם בפולחן הקרבנות הישראלי הקדום עוררה עניין רב במחקר, היות שהדגש המושם על הדם בטקס המקראי הוא חריג לעומת השימוש בו בטקסים הנהוגים בסביבה התרבותית הרלוונטית (McCarthy, 1973; Geller, 1996; Gilders, 2001; Gruenwald, 2003). עבודת המחקר שלי עוסקת בחשיפת המשמעות המיתית של הדם בפולחן המקראי לאור תיאוריות העוסקות בקשר שבין הפולחן לבין המיתוס (Gruenwald, 2003). ההנחה המרכזית במחקרי גורסת כי ההתגדרות הייחודית של הריטואל המקראי, ותפקיד הדם בו, כרוכים במעבר מפוליתאיזם למונותאיזם, בעיקר מן הסיבה שהדת המונותאיסטית שהתגבשה בישראל היא דת אנדרוצנטרית ופטריארכלית. השאלה העומדת בלב הדיון היא שאלה מגדרית והיא נוגעת לקשר האפיסטמולוגי שבין משמעות הדם בפולחן למונותאיזם.
הטקסט המקראי מוסר תיאור של פרקטיקה פולחנית, שבה מידת מורכבותו של השימוש הפולחני בדם נמצאת ביחס ישר לעצמת הטרנספורמציה המושגת באמצעות הריטואל. השאלה הנובעת מכך היא מדוע הדם הוא הגורם הפעיל בפולחן? היחס המיוחד שמקדיש המקרא לדם נותן ביטוי לממד המיתי של הדם. הסיפורים המיתיים במקרא משקפים התייחסות מיוחדת לדם, כאל חומר מיתי המייצג יסוד נשי. יש לציין כי ההתייחסות המיוחדת לדם הנשי רווחת במיתוסים ובמנהגים שונים הנפוצים בעולם כולו, והיא חוצה גבולות וזמנים. בניתוח החומרים המיתיים המקראיים עולה חשיבותו של הדם כחומר ביולוגי אימננטי לעולם החוויות הנשי, ומשמעותו המיתית באה לידי ביטוי כתמצית כוח החיים, וכסמל לכוח הפריון של האישה. מנקודת מבט מגדרית, היסוד הנשי במשמעות הדם מאפשר את ההבנה כי משמעותו המיתית של הדם וחשיבותו הרבה בפולחן המקראי עשויים להעיד על תהליכי ניכוס הסמלים של הכוח הנקבי לאל האחד.
