המפגש בין הזהות הלאומית לזו המגדרית מייצר שורה שלמה של יחסי כוח: הכפפה, שעבוד, סירוס, אבל גם מאבק, התמרדות וחתרנות. כפי שמציע פוקו, בדיון על המיניות, שדות שיח שונים ובכלל זה גם השיח הלאומי, מקדמים יחסי כוח המאפשרים בתורם ייצור שדות שיח נוספים. בהקשר הלאומי הופכת הזהות המגדרית לאתר של כוח ומאבק הסובבים לעתים קרובות סביב הצורך בשימור מאפייניה המסורתיים. יחסים אלו נכונים כמובן גם במסגרת הסיפור הציוני שתבע, כפי שהראה לאחרונה מיכאל גלוזמן, לשקם את הגבריות היהודית הפגומה.
בישראל, שבה שלט במשך שנים השיח הלאומי-גברי, עוצב הקנון הספרותי בהתאם לכך והדיר ממנו את הקול הנשי. סופרות רבות, ובכללן אלו של הדור הנשכח בין המלחמות (1966-1948), נאבקו בדרכים שונות בהיעדרות זו. חלקן פנו לנסח שפה "נשית" חדשה (בתיה כהנא, מרים שוורץ), בעוד אחרות בחרו דווקא לנכס את השיח הגברי כעמדת מוצא ביקורתית. שני רומנים כאלו הם רחוב המדרגות (1954) ליהודית הנדל ולחם האוהבים (1957) לשושנה שרירא. כל אחת מהיצירות עוסקת בקשר בין מגדר ללאום דווקא דרך הפריזמה הגברית. עם זאת, בשני הרומנים מדובר בקול גברי הניצב בשולי החברה הישראלית. אצל הנדל זהו רם בכר, לוחם מהולל במלחמת העצמאות, שמוצאו הספרדי ומעמדו החברתי-כלכלי מונעים ממנו למסד את הקשר עם אהובתו האשכנזייה. במסווה המלודרמה הזאת מצליחה הנדל להפוך את תפקידי המגדר המסורתיים וחושפת את הקשר העמוק בין הזהות המגדרית ללאומית. באופן דומה, גם הנשים המקיפות את ראובן רימון, גיבורה של שושנה שרירא, הן כולן נשים חזקות, כמעט גבריות... ראובן הוא אנטי גיבור מובהק, הנרתע מכל קונפליקט אלים והנאבק ברומן לשמר את זהותו הגלותית גם בישראל החדשה של סוף שנות הארבעים. התכחשותו העקבית למודל הגברי הציוני מובילה לחטא הנורא מכל בתוך השיח הזה - שימור הנרטיב הגלותי של בית אבא ובתוך כך פקפוק במעשה התחייה הציוני.
כפי שאראה בהרצאה, השימוש בקול הגברי השולי מאפשר להנדל, לשרירא ולסופרות אחרות בנות זמנן, לחשוף את הקשר הטבעי לכאורה בין גבריות ללאומיות, ולחתור תחתיו על-ידי פירוק מרכיבי הזהות המגדרית. במקביל, דווקא ניכוס הקול הגברי מתגלה כאופציה ביקורתית לא צפויה, המאפשרת את התקבלותן החמה של שתי הסופרות. בחינה מחדש של יצירות אלו תספק לנו חוליה הכרחית בסיפור התגבשותה של מסורת כתיבה נשית בעברית, מסורת הבוחנת מחדש נורמות ספרותיות-לאומיות.
