הנשים החרדיות מקפידות לא רק על לבוש צנוע אלא גם על שפה צנועה (אוריין, 1997). הן משתמשות בלשון צנועה הן כדי להבהיר את הגבולות בינן לבין החברה הישראלית-חילונית הסובבת (סיון, 1991), והן כדי להגדיר את הגבולות הפנים קהילתיים של החברה החרדית (Baumel, 2006).
בראיונות עומק שנערכו עם נשים חרדיות כחלק מעבודת דוקטורט בנושא "הנשים החרדיות והתקשורת החרדית בישראל: דפוסי חשיפה ואופני קריאה" התבקשו הנשים להתייחס לסיפור שהתפרסם בעיתון החרדי משפחה ובו מסופר על אישה שעבדה במקום עבודה מעורב (שיש בו גם גברים). הנשים נקטו מגוון מילים וביטויים כדי לבטא בזהירות את חששן מהעבודה במקום כזה, בלי לומר במפורש ממה הן חוששות. למשל: (1) מילים המסמלות בעיה - בעיה, בעייתי, נושא בעייתי; (2) מילים המסמלות מערכת יחסים - מתחככת, לדבר עם כולם; (3) מילים המתארות ניסיונות הקשורים בצניעות - כל מיני התמודדויות, ניסיונות מסוימים; (4) מילים מרמזות - כל ה... את יודעת, נושא לא פשוט, לא בריא.
המילים והביטויים שבהם בחרו הנשים הם חלק מן השפה הצנועה שאותה עמלה הסוציאליזציה החרדית להנחיל להן. שפה זו היא המציאות החד-פעמית של השיח (פוקו, 2005 [1969]), שהדוברות החרדיות חושפות בדבריהן. המילים מסמלות מעין טאבו, משהו שלא מדברים עליו. ה"משהו" הזה הוא מערכת היחסים האישית, רווית המתח המיני, הנוצרת בין נשים לגברים שלא רגילים להיות ולעבוד יחד. לא במקרה הנשים - גם אלו שאינן עובדות עם גברים - התנגדו בתוקף לעבודה במקום שיש בו גברים. ההתנגדות הזו היא חלק מהותי מהחינוך שלהן. אך מה שמעניין הוא השיח: הנשים דיברו בשטף אך בזהירות, הן רגילות "לדבר על" בלי "להגיד את". כיוון שהשיח על מין אינו לגיטימי במגזר החרדי, הן למדו ליצור שפה אחרת, עוקפת, שתאפשר להן בעצם לדבר בלי לדבר.
