מה התפקיד האתי והפוליטי של היחיד בעיצוב המרחב החברתי? השאלה זאת תעמוד במרכז ההרצאה. אם זהותנו ביצועית, ואם כל פרט נבנה על-ידי עצם הפעילות הלשונית החוזרת, והוא פועל יוצא שלה - מה מידת החירות שלו לפעול באפקטיביות באופן פוליטי? האם איננו ייצורים חקייניים, בובות מיוצרות בידי מכונה משומנת היטב, שהיא השפה? שאלות אלה יידונו באמצעות הרומן של יעל משאלי "אישה אל אחותה" (2008).
הדיון יחל במעקב אחר אופן חניכתה של אחת הדמויות הצעירות ברומן, שי, בת העשרים ושבע, על-ידי דמויות נשיות בחברה הדתית, שבה היא גדלה, ובמקום הציטוט של קודים תרבותיים בעיצובה. בהמשך אצביע על האופן שבו הציטוט ברומן הופך להיות מצע לפעולה מתנגדת לקטגוריות ולמינוחים, על המשמעויות המכאיבות והגורמות עוולות חברתיות המתלוות אליהם, כגון נשיות / גבריות, נישואין, תשוקה ואהבה. אצביע על האופן שבו משאלי משתמשת בשפה כזירה של פרקטיקות מרובות, שבאמצעותן יכול הפרט להיות שותף בעיצוב המרחב החברתי. בין הפרקטיקות אזכיר חזרות לשוניות מעוותות, כושלות, היוצרות פרודיה / הקצנה, הרחבת טווח הקטגוריות הקיימות בלשון וחשיפת החקיינות כהיעדר מקור. השפה ברומן של משאלי תוצג ככלי מלחמה, אמצעי לטשטוש גבולות ולערעור הסדר הלשוני הקיים. יתברר, כפי שציינה ג'ודית באטלר, שלמרות הטענה הדטרמיניסטית לכאורה בדבר כוחה החברתי של השפה המחזה שכולנו מבצעים, בהחלט תלוי בנו.
