חינוך בנות נתפס על-ידי התנועה הציונית כערוץ מרכזי לעיצוב דמותו של ילד עברי חדש, משני טעמים: (א) תפיסה פונקציונלית של חינוך בנות - לאם יש תפקיד מכריע בגידול הילדים, ולכן חשוב שהיא תתחנך על בסיס "הערכים הנכונים", ובעיקר שתדע עברית (אלבוים-דרור, 1986; בר-אדון, תש"ן). (ב) יתרונה של השוליות - חינוך בנות נתפס כבעל חשיבות משנית בחברה היהודית, ולכן לא השקיעו בפיתוחו, אבל גם לא פיקחו עליו (פרוש, 2001). משני טעמים אלה נבחר בית הספר לבנות ביפו ב-1905 לבית הספר הראשון שהתנועה הציונית לקחה תחת חסותה.
היחס לחינוך הבנות היה אמביוולנטי: מצד אחד עמדה מוצהרת על הצורך בחינוך שוויוני בין הבנים לבנות (פרוטוקולים של הוועדה לעיבוד תוכניות לימודים משנת 1920), ומצד שני, בפועל, תפיסה שמרנית, שנבעה גם מן הצורך להיענות לדרישות ההורים, וגררה הבדלים בין חינוך בנים לחינוך בנות בעיקר בתחומים של הכשרה מקצועית, כגון מלאכה, חקלאות ושפות, ובתחומים הקשורים לצנעה, דוגמת תלבושת בשיעורי התעמלות, שירה בפני ציבור (פרוטוקולים של בית ספר לבנות, תוכניות לימודים).
דמויות המודל הנשיות שהבנות יכלו להזדהות אִתן היו: האימהות שלהן והמורות בבית הספר. האימהות של רובן היו עקרות בית. לדוגמה, ברכה חבס, שהייתה תלמידה בבית הספר, מספרת על אימה (חבס, 1969). בכל הנוגע למורות, היו שני מודלים של אישה-מורה: מסורתי ומודרני. נשים היוו פחות מ-20% מכלל העוסקים בהוראה, והן למדו בעיקר מקצועות שנחשבו לחלק מההכשרה המקצועית של הבנות: מלאכה וצרפתית (סקלי, תשנ"ז). דמות יוצאת דופן הייתה שרה עזריהו, מורה ראשונה למקצועות כלליים, ומראשונות הסופרג'יסטיות בארץ.
בטקסטים שנכללו בסדרת מקראות בשם "ספרנו", שיצאה לאור ב-1919, יכלו הבנות הקוראות למצוא דמויות להזדהות בגיבורות בנות גילן ובדמויות של האימהות המתוארות. רוב הטקסטים נשארו במסגרת התפיסה הנשית המסורתית (שמאפייניה יודגמו בהרצאה באמצעות טקסטים אחדים). אולם קיימים גם ניצנים של תפיסה מודרנית, שמציגה דמות נשית עצמאית שעיסוקה חקלאות. כלומר, גם במציאות וגם בטקסטים, לצד הגישה השמרנית הדומיננטית, אפשר להבחין בניצנים של תפיסה מודרנית.
